דברים מתחברים בעולם: אנשים, רעיונות, רגשות, מתחברים והופכים לדבר חדש.
מיניות קיימת מאז שהחיים על הכדור הזה החלו לפעום
התמקדות קיימת כבר מעל 60 שנה, כשאנשי טיפול הנפש כוננו מחקר אמיץ על תהליכי שינוי רגשיים.

התמקדות ומיניות הוא חיבור חדש שנולד מתוך צורך: הצורך של העולם המיני במרחב עדין שמסוגל לפתור פלונטרים רגשיים וזוגיים, בלי להפוך את הנושא לטיפולי.

ההתמקדות פוגשת את המיניות שלנו בדיוק במקומות היא זקוקה להם יותר מכל. היכולת שלה להיות עם נושאים אינטימיים פיזית, רגשית, זוגית ומנטלית, ולאפשר הקשבה מעודנת ללב לבו של העניין – מביאה שינוי עמוק.

השאלות ההתמקדותיות, הדיוק אל עומק התהליך והיכולת לחוש ניואנסים עדינים בגוף – יוצרים בכל מפגש, לפחות רגע אחד ולפעמים יותר של הארה (או מה שנקרא Ahaaa moments ). הרגעים הללו הם כמו מסך שהוסט מעל הנושא, ותחושת ההקלה הפיזית והתובנות שמגיעות בעקבותיהם הם אלה שמזכירים -בכל פעם מחדש - שיש פה שידוך מושלם.

עם השנים הכלי ההתמקדותי התפתח אל מחוץ לקליניקה הטיפולית אבל השילוב שבין התמקדות ומיניות היה ונשאר אחד הנושאים המרתקים לחקירה אישית וזוגית. 

קרא עוד

הבלוג שלי

By kati kimchi 26 Jul, 2017
 

 

איש עומד ומרצה ב  Ted Talks. הוא אומר שאנחנו צריכים ואמורים לחשוף וחוות את הפנטזיות שלנו "זה נהדר לזוגיות" הוא מסביר "ועבור חיי המין".

הוא כריזמטי וחמוד ועדיין, אני חושבת על הפנטזיה של ג': לשכב עם נשים שהן בנות הזוג של החברים הקרובים שלו. איך מגשימים פנטזיה כזו? איך בכלל מודים בקיומה?

חושבת על ה' שהפנטזיה שלה כרוכה בכל כך הרבה כאב והשפלה פיזית כשבמציאות היא זקוקה בעיקר לעדינות והכלה, חושבת על נ' שמסעיר אותו לחשוב על אשתו עם גבר זר, על א' שנשואה לגבר אבל מפנטזת על אורגיה נשית, על ר' שמתרגש רק מלחשוב על תוקפנות מינית בעוד הוא טבעוני מתוך אידאולוגיה, ועל א' שרוצה כבר שנים רק את אביב אלוש.

 

האם באמת נכון לנו לחשוף ולשתף בפנטזיות, לנסות לגעת בהן במציאות?

 

לפעמים אני עייפה מהאנשים האלה שאומרים לנו איך נכון לחוות את מיניות שלנו ומה ישפר אותה ועדיין, מוצאת את עצמי נמשכת שוב ושוב למרצים הכל-כך-בטוחים-בעצמם האלה.

בשדה הזה, כל אדם שיודע, שמעביר את המסר בבהירות – הופך למישהו שמתמגנטים אליו: אולי הוא יודע איך נכון לי להיות עם החלק התקוע כל כך הזה? עם המערה האפלה שהיא המיניות שלי, עם הדד-אנד שהיא התשוקה בזוגיות?

 

לעומתם, מחוזות העמימות, הערפול והלא-ידוע – בהן אני מתפלשת עם מתמקדים כבר שנים – לא מגיעים אל המסך או העיתונות.

המיניות, פנים רבות לה. יש את הסקסי השיווקי ההוליוודי בו האורגזמות הן מחווה פוטוגנית של עונג פיזיולוגי אבל, יש גם את עולם הכאב והמורכבות הפנימית בו התשוקה היא למעשה מראה דרכה נכנסים אל העולם של עליסה בארץ הפלאות. בעולם הזה אין מושג לאן נגיע, אבל, מניסיון, כניסה משם תשלח אותנו היישר אל המחוז הכי בודד ביקום שלנו. זה שהכי צריך תשומת לב. זה שרובינו מעולם לא ביקרנו בו.

 

במחוז הזה עצות כמו 'לספר על הפנטזיות שלנו לבן הזוג' מתקבלות בתמיהה ע"י מפלצות יתומות, כאב פיזיולוגי וזיכרונות שאיש לא רצה בהם. שם מתקבצים החבר'ה של התת מודע המיני שלנו ומדברים על דברים מאד לא סקסיים כמו ביטחון, בדידות, הורים.

שם, הפנטזיה היא רק דרך לצלול לעומק הגוף שלנו, מתוך ההבנה שכשהגוף מתרגש כל כך ממשהו וגומר – סימן שמשהו עמוק מאד ננגע שם: משהו בתוכנו נמשך לשחזר שוב ושוב את הפנטזיה הזו ופורק ריגוש גדול.

ג', שרוצה לשכב עם בנות הזוג של החברים שלו, בעצם מבקש עיניים שיכירו בו ובגבריות שלו,

א', שמפנטזת על אורגיה נשית, זקוקה לחיבוק רך מכיל ואינסופי

ר', מבקש להתחבר לגבר האלפא שהוא.

 

יש פנטזיות ויש פנטזיות. הפנטזיות שאני מדברת עליהן, אלה שחוזרות על עצמן ושאותן אנחנו מתביישים לחשוף, מהוות דלת לממד רגשי עמוק יותר.

ברגע שאנחנו מעמיקים אל תוך הפנטזיה המינית שלנו, נותנים לה מקום, ושואלים מה הצורך העמוק שנמצא שם, המהלך הוא רגשי טיפולי. הוא רחוק מאד מלספר לאשתך על פנטזיה שובבית בה החשק שלך הוא לעשות סקס במקום ציבורי – ואז להגשים את זה.

 

מנקודת מבטי, לא משחקים עם פנטזיות עומק. ולא מספרים אותן לאדם שעלול לנהוג בהן בגסות רוח, לשפוט אותנו או לבקר.

הפנטזיות שלנו הן עולם של מורכבות רגשית עמוקה ולמרות הממד הסקסי שיש בהן – רק אנחנו יודעים אם לשתף אותן או לא.

 

 


By Miri Bitton 11 Jun, 2017

בסדנה שהנחיתי בקימברידג' הזמנתי את המשתתפים להתחיל לבדוק את מערכת היחסים שלהם עם נושאים 'מיניים'.

התרגיל היה ארוך ובסופו הם התבקשו לכתוב מילה/נושא/משפט על דף ולהניח אותו. השלב הבא היה לראות באיזה מרחק הם היו רוצים להיות ממוקמים ביחס לדף, ולהבין עוד על מערכת היחסים ביניהם.

הגבר היפני, מטפל בינאישי מכובד, הניח את הדף שלו על הרצפה והלך אחורה. הוא נעצר ואז גרר את הכיסא עליו ישב והעמיד אותו בינו ובין הדף. וכשהרגיש שגם זה לא מספיק הוא נעמד עם הגב אל הדף בקצה החדר כשהכיסא -עמוס החפצים האישיים שלו – ביניהם.

"עכשיו", הוא אמר באנגלית רצוצה, "אני יכול להציץ אל זה מעבר לכתף שלי, אבל רק להציץ".

 

כשאנחנו עובדים עם תהליכים עומק יש לקחת בחשבון שיהיו אתנו חלק שרוצה לעשות תהליך , להשתנות, להרגיש אחרת , וחלק שלא רוצה לעשות תהליך : חלק שפיתח את כל ההדחקה הזו מתוך סיבה מאד טובה .

חלק שרוצה וחלק שלא רוצה .
גם כשנ' התקשר וקלטתי שאנחנו לא מצליחים לקבוע זמן ביומן, שאלתי אותו אם גם הוא שם לב לשני הכוחות שמשחקים פה: זה שרוצה לעשות מהלך ולטפל בעניין שקשור במיניות שלו, וזה שלא רוצה.
נ' הסכים איתי.
קבענו ושוב הוא ביטל
כשהוא התקשר כדי לקבוע שוב, הזכרתי לו את השיחה שלנו בעניין ה'רוצה ולא רוצה' "כנראה ששני אלה יהיו נוכחים כאן" אמרתי "ואתה צריך לבדוק מי קצת יותר חזק כדי לראות אם אנחנו מתחילים או מחכים עם התהליך". הוא הסכים איתי.
נפגשנו אבל, המפגש שהתנהל בסקייפ היה עמוס בנתקים והפרעות.
נ' לא ויתר, החלק שרוצה, הצליח להביא אותנו עד כדי קביעה ומפגש אינטרנטי והחלק שלא רוצה הפריע למפגשים: נתקים, קושי להגיע ללב העניין והסחות דעת.

התעקשתי שנפגש אצלי בקליניקה למרות המרחק והנסיעה.
אחרי שלושה מפגשים הצלחנו לתאר את החלק שלא רוצה כמו ערפל שממסך את כל מה שמנסה להגיע מבחוץ פנימה ומבפנים החוצה "מה הוא לא מסכים שיקרה כאן?" שאלתי "שניגע באמת" הוא אמר.
"הוא לא מסכים שניגע באמת, כי מה עלול לקרות?" שאלתי
"זה יכאב" הוא דמע.

 

שני החלקים : הרוצה והלא רוצה , נמצאים בכל רמות התהליך, במיקרו ובמאקרו: בתוך מפגש אחד ובתוך כל המהלך השלם .

" אני פה כי אני רוצה לעשות שינוי/ אני מאד רוצה לגעת בכל זה/ אני מוכרח " אבל, בתהליך של אותו אדם שישקיע ממיטב זמנו וכספו יהיה שזור בחוטים שקופים החלק שלא רוצה: זה שדואג/ פוחד לגעת בלב העניין / שבנה שנים חומות של הגנה ולא בטוח שכדאי לשנות את הסטטוס קוו .

 

הנושא הופך מורכב אפילו יותר עם עבודה על נושאים שקשורים במיניות. לאורך השנים אני רואה איך תהליך שהתחיל עם נושא מאד ברור כמו: שאלות לגבי מגדר, חוסר תשוקה בזוגיות או התמכרות לפורנו, הופך לאורך המפגשים לתהליך רגשי שלא תמיד ממהר לחזור לנושא הראשוני.

 

אחת ההנחות עליהן מושתת התהליך ההתמקדותי היא שעליו לנוע בעדינות דרך כל המקומות שזקוקים לתשומת לב.

עד כה, במפגשים אישיים סביב נושאים שעניינם מיניות, אפשרתי לתנועה הזו לקרות גם אם ההקשר לנושא אתו התחלנו לא היה ברור עדיין אבל, לאחרונה אני מוצאת, שבמקרים מסוימים התנועה אל הנושאים-הרגשיים-העמוקים-האחרים היא עוד אחת ממערכות ההגנה. אמירה לא מודעת של הגוף שנשמעת קצת כמו :"הי, בואי נלך לכיוון הזה… זה מרגיש משמעותי…. נכון שזה לא קשור אבל תודי שזה נורא מעניין….."

ושוב הנושא שלשמו התכנסנו מונח בצד.

לאורך השנים, כמלווה של התהליך, מצאתי את עצמי נסחפת לתוך ההעמקה המקבילה הזו מתוך אמונה, המושרשת בהנחיה ההתמקדותית, שהחלקים הללו זקוקים להקשבה, ובסיום המהלך נבין מה הקשר העמוק שלהם אל הנושא.

אבל, לאחרונה אני מוצאת שלפעמים המיני לוקחת אל מחוזות נפש רחוקים ועמוקים שמבקשים שישהו אתם והקשר שלהם אל הנושא מעורפל אבל קיים, ולפעמים, המהלך אל הנפשי העמוק הוא עוד דרך להתרחק מהנושא שלשמו התכנסנו.

 

ההתמקדות מאפשרת למנגנון הפנימי העמוק של האדם להוביל, בהנחה שהוא זה שיודעת מה נכון עבורו כרגע ועל המנחה הממקד לתמוך בסקרנות במהלך .

המיניות מזמינה נוכחות טיפולית יותר ששואלת 'מי פה בעל הבית ', מתי אנחנו מאפשרים לסוגריים רחבים להיפתח ומתי יש להחזיק את המהלך בתוך ההקשר .

ההנחה אתה למדתי לחיות היא שהחלק שלא רוצה שנעמיק, יעשה הכל כדי להגן על הדברים איתם הוא לא רוצה שנהיה בקשר. כשומר התהליך הוא יבחר לתמרון בתחכום ותבונה את הדברים כך שלא נוכל לגעת .

וכשעוסקים במיניות – ה'שומרים' הם לב העניין .

 

המיניות שלנו היא עולם אישי מאד, פרטי וסמוי מן העין. האיברים מוצנעים, התרבות והדת מכתיבים לנו לאורך מאות שנים שהעולם המיני הוא אפל, חשוך וגובל בחטא. בעולם המיני שלנו ממוקמים פחדי ילדות, טראומות, פנטזיות, דחפים ואיסורים. הוא נמצא 'אי שם למטה' ואפילו בינינו לבין עצמינו אנחנו לא מעיזים להודות עד כמה מורכבים הדברים כשנוגעים במיניות שלנו.

גם התהליך ההתמקדותי, שנע מתוך הקשבה לחלקים שמבקשים נוכחות רחבה יותר, לעיתי נדירות מגיע אל המיני באופן טבעי. המיניות-הרגשית שלנו שמורה וכדי להיות אתה בקשר נדרשים אחד מהשניים: הזמנה מפורשת ("תודה" אמרה לי אחת המשתתפות בסדנה "הייתי זקוקה לאישור כדי להסכים לגעת בנושאים שקשורים במיניות שלי. תודה שהענקת לי את האישור הזה") או תחושה של מרחב מכיל, אינטימי, בטוח וחף ממבוכה (כמו זו שאני מנסה ליצור בקליניקה, המאפשר לנושאים שקשורים במיניות לעלות, באופן טבעי).

 

אני מנסה, ועדיין לא פיצחתי את הדואליות הזו: הצורך הנואש כמעט של חלקים בעולם המיני שלנו להיות אתנו בקשר ובין השומרים: החלקים שאינם מאפשרים לנו להגיע ויעשו הכל על מנת שלא נתקרב למה שמונח שם מטה.

 

אני עדיין חוקרת את החיבור בין התמקדות ומיניות וברגעי הייאוש אני נזכרת גם בטוב:

כשנוצר מפגש של עומק עם תחושה מורגשת באיברי המין, מהלך מוביל לשיפט משמעותי שקשור לנושא רגשי-מיני, או שינוי שקורה בפועל בחיי המין של מתמקדים איתם אני נפגשת – אלה רגעים של אושר צרוף.

של ידיעה שכשהמערכת בשלה, והמהלך מדויק ונכון לה, ניסים יכולים לקרות.

 

By Miri Bitton 11 Jun, 2017

" י. נשוי לאישה בלתי נסבלת" אני חושבת ביני לבין עצמי באירוע רב משתתפים "הוא כזה איש מתוק ועדין, למה הוא איתה…" אני ממשיכה לתהות.

היא מדברת בקולניות, זקוקה לבמה אינסופית ותובעת את כל תשומת לב הסובבים. "אבל" אני ממשיכה לחשוב לי "מה אם י. היה נפרד ממנה, האם הוא היה מוצא אחת דומה או שהיה בוחר במישהי אחרת?"

התבוננתי בו מהצד בחסות האירוע, תוהה לגבי החלקים שבו שאני כבר מכירה ותהיתי: מה אם ד. אשתו, מייצגת בעצם חלקים שלו – שהוא לא נותן להם ביטוי?

מה אם י. הוא לא קרבן, אלא בחר לחיות עם זו שמחצינה חלקים בו שהוא לא נותן להם מרחב?

הסתכלתי על עוד זוגות סביבי ותהיתי: מה אם ההיא שחיה עם בעלה אותו היא מגדירה כמוזנח ובטלן, בעצם בחרה בו מאחר והיא לא מאפשרת לחלקים מוזנחים ובטלים בה ביטוי במציאות ?

ומה איתי? אילו חלקים בבן הזוג שלי – שקשה לי אתם – הם בעצם חלקים שלי שהוא נותן להם ביטוי?

גלגלתי את המחשבה הזו בראש, נעה בין תאוריות פסיכולוגיסטיות שונות ומחשבות על בחירות שאנחנו עושים בזוגיות ונדדתי אל התחום שכרגע מרתק אותי ביותר: המיניות.

האם זה שמגיע לטיפול בגלל שאשתו מסרבת לקיים יחסי מין, למעשה בחר במישהי שתעצור את המיניות שלו, ואולי המעצור הוא למעשה משהו בו שהיא מייצגת ?

 

המחשבה שאנחנו בוחרים בבני זוג שמחצינים חלקים שאצלנו לא יכולים להביא לידי ביטוי, משאירה את כל ה'בעיות' בקשר בלי כתובת ברורה.

בעולם המיניות הזוגית- מאחר ועכבה אצל אחד מונעת עונג אצל האחר, ובגלל התלות שנובעת מבלעדיות היחסים המונוגמיים-  הבעיות הן תפוח אדמה חם: חייב להיות אשם ולרוב בני הזוג משליכים את האשמה זה על זו.

במקרים בהם האישה לוקחת את האשמה על עצמה, היא מגיעה לתהליך על מנת לחזור להתחבר אל התשוקה שלה/ על מנת ללמוד עוד על כאבי הנרתיק שלה/ על משקעי העבר/ החינוך והגוף ששקעו בה.

נשים נוחות יותר לבוא לתהליך ואכן, הן מפיקות ממנו המון אבל, מה בקשר לחלקים שקשורים בזוגיות? האם עבודה לעומק הסוגיה המינית אצלה מבטיחה בוודאות שמשהו במיניות הזוגית ישתנה?

במקרים בהם האישה היא ה'אשמה', הגבר נשאר עם הטייטל החיובי של זה שמחובר לתשוקה שלו, זה שרוצה סקס והוא נמנע ממנו 'בגללה' אבל, האם באמת כל זה תלוי רק בה? האם שינוי יכול לקרות אם הגבר לא נוגע בכלל בבעיות המיניות שלו? ובעצם, השאלה המעניינת ביותר היא: איזה חלק בו, באופן לא מודע בחר (וממשיך לבחור), באותה אישה שמחזיקה את מעצור המיניות ?

ומה קורה כשה'בעיה' היא אצל הגבר למשל: גבר עם בעיות תפקוד שגומר מהר – האם בסיום תהליך מוצלח, יחסי המין בין הזוג יחזרו להיות מלאי און או שאז תאלץ גם בת הזוג שלו להתמודד עם עצירה שכעת אין מי שיחזיק בתור הקשר?

של מי העצירה הזו בעצם והאם, ברגע שאחד מבני הזו עושה תהליך, העניין ייפתר או יחפש ייצוג/אדם אחר ?

 

לפי הקונסטלציה המשפחתית בעיה היא לא מושא התחבטות פנימית, אלא גורם שנמצא בתוך המערכת ולכן, עניין בין בני זוג הוא לא נושא אישי אלא מערכתי ויש להתבונן עליו ככזה.

'הטראומה מחפשת גוף' – כך אומר ברט הילינגר מפתח הקונסטלציה המשפחתית – ולכן, הטחה הדדית או לקיחה בלעדית של נושאים עמוקים בקשר כמו: אשמה, חוסר חשק, ביטחון, תקשורת ועוד – הם עקרים.

"בזוגיות ישנם הדהודים לשני הכיוונים " מסביר ישי גסטר, מנחה ומלווה תהליכי קונסטלציה משפחתית וארגונית "כלומר, מה שמושך אותנו האחד אל השנייה בתחילת הדרך הינו סוג של השלמה, או – הדהוד מערכתי. משהו מהמערכת שלו מהדהד משהו מהמערכת שלה ויש הבטחה של השלמה או רזולוציה של הסיפורים המהדהדים. אבל לפעמים קורה שלאחר זמן, בדיוק אותה ההשלמה תרחיק אותנו האחד מהשנייה".

ומה לגבי זה ש'מתנדב' להגיע לבד לתהליך ? הקונסטלציה רואה את הסוגיה הזו בדרך מאד מסוימת "בזוגיות יש עולם ומלואו בו הוא עושה בשבילה והיא בשבילו, גם בהתקרבותם וגם בהתרחקותם. וכך גם בטיפול" מוסיף ישי גסטר "זה שלא מגיע לטיפול ממלא תפקיד בשביל הקונסטלציה של זאת שמגיעה לטיפול. זה שלא מצליח ממלא תפקיד לקונסטלציה של זאת שמצליחה, ולהפך כמובן.

אם נהיה תלויים בכך שהצד השני יעשה גם משהו יהיה קשה למצוא תנועה חדשה ולכן, זו שיכולה או פנויה עושה, עושה למען עצמה, עושה למענו ולמען שניהם. אם תישאר זה יהיה למען שניהם ואם תלך זה יהיה למען שניהם".

 

ג. נשוי לאישה המונעת ממנו לגעת ברוב חלקי גופה. ג. מתאר את התסכול בלגעת אך ורק לפי גבולות גוף ברורים "כל כך הרבה מותר ואסור" הוא אומר "כל כך הרבה חלקים ממנה שנגיעה בהם עלולה לעצור את כל המהלך". מצד שני הוא לא כועס על אשתו אלא רק מספר על אירוע מיני זה או אחר ועל החשש שהולך ונבנה בתוכו עד כדי עצירה ואי-ידיעה מוחלטת כיצד לנהוג.

מנקודת מבט תהליכית אפשר להתבונן לעומק על הצורך של אשתו, על ההיסטוריה שלה ועל הבקשה העמוקה שלה ממנו. אפשר גם לתהות איך ניתן להחזיר את תחושת המסוגלות של ג. בחיי המין המשותפים ולתקשר עם אשתו את חוסר הנוחות שלו בתוך האקט. אפשר להעמיק לתוך העבר המיני של השניים ולתהות מה קורה בזמן הווה – לאור ההימנעות של שניהם מקיום יחסי מין לאחרונה.

אבל אפשר גם להתבונן על כל זה אחרת:

יש פה שלושה חלקים

גבר

אישה

מותר-אסור

כרגע, 'מותר-אסור' מוחזק על ידי האישה, אבל ג. שותף: הוא ידע על הגבולות המיניים של אשתו עוד בתחילת הקשר ובחר בה כך. למעשה, הוא מספר שבאותם ימים ראשונים של הקשר, היכולת שלה להיפתח אליו ולאפשר לו לגעת בה למרות הקושי שלה, יצרו בתוכו התרגשות מסעירה.

אז, של מי בעצם ה'מותר-אסור'?

אם אשתו הייתה מגיעה לתהליך, לומדת את עצמה מעמיקה עם שאלת הגבולות בתוכה – איך זה היה עבור ג.?

מה המקום של 'מותר-אסור' אצל שניהם ומה היה קורה אם היא הייתה מתנערת ממנה- לאן 'מותר-אסור' היה הולך?

 

ההנחה היא שהמיניות של אשתו של ג. – משקפת אספקטים במיניות שלו עצמו.

הפילוסופיה ההתמקדותית מניחה את המונח Positive Implying ששואל : מה המובלע החיובי בתוך כל זה עבורנו? או בתרגום נקודתי: מה בהתנהגות המינית של אשתו נכון לג .?

עד כמה גבולות ואיסורים בתוך המיניות מדויקים גם עבורו?

או

האם אשתו מביעה חוויה כמוסה שלו?

 

דוגמה נוספת:

ש. לא נמשכת אל בעלה. כבר מספר שנים יש ביניהם 'סידור' לפיו הם שוכבים אחת לשבועיים, באקט שהוא בעיקר מחווה של רצון טוב מצידה אבל קשה לה רגשית. ש. מתגעגעת לחזור לחוש גלים של תשוקה, להיות מאוחדת עם הגוף הפיזי שלה, ומתביישת מבעלה על הצורך 'לזייף' מיניות עבור הפורקן המיני שלו.

ש. 'אשמה' בדפוס המיני שהתקבע בזוגיות, בזמן שבעלה מטיח בה שוב ושוב שהוא זקוק ליותר.

מנקודת מבט טיפולית, גם כאן אפשר היה להעמיק עם ש. אל מחוזות העבר, לחוש לעומק את טיב המעצור: את ההיסטוריה שלו, המבעים, העומק הרגשי שלו. אפשר לראות מה הוא יצר בתוך הזוגיות, לשאול מה אותו קושי מספר מעבר לחוויה המינית ומה יאפשר שינוי.

אפשר גם לתהות לגבי התקשורת בין השניים, להיזכר בתקופות סוערות יותר ולתהות מה גרם לשינוי, או שאפשר לראות שיש כאן :

גבר

אישה

מעצור

ולתהות: אם ש. הייתה נרפאת בדרך פלא, מתחברת אל התשוקה הרגשית והמינית שלה – מה אז היה קורה לקשר? איך אז היה מרגיש בעלה?

האם באמת הוא מייחל להתעלס אתה 3 פעמים בשבוע או שאולי לחלק בו נוח שכרגע ש. היא זו שמחזיקה את האשמה עליה?

אולי ברגע שש. תחזור להיות מינית בן זוגה יאלץ להיות בקשר עם המעצור?

ואם כל זה נכון, איך מרפאים את המערכת?

 

כאן שוב, אנחנו חוזרים אל עולם הקונסטלציה:

המעצור לא באמת באשמתו או באחריותו של אף אחד משני בני הזוג. הוא מבע של חלקים בתוכם שכרגע, ש. עומדת על הייצוג שלו (מזוהה עם חווית העצירה).

השלב המסקרן הוא לנתק את המעצור משני בני הזוג ולפנות אליו ישירות.

בדרך העבודה הקונסטלטיבית המהלך נעשית לרוב דרך שימוש בבדים המייצגים כוחות ואנשים במערכת, וניתן לפנות אל המעצור ולשאול אותו מאין הוא הגיע ומה התפקיד שלו בהקשר הנוכחי.

אפשר גם לראות איך כל אחד מבני הזוג מנהל דיאלוג עם המעצור ולתהות על הבחירה של ש. בלנכס אותו לעצמה – למרות המחיר אותו היא משלמת.

התבוננות מסוג זה מאפשרת עבודה רחבה יותר בלי אצבע מאשימה.

 

מכאן, אפשר לראות שאבדן הזקפה הוא העניין של הגבר אבל לא פחות מזה – של האישה, חוסר התשוקה, הקושי בתקשורת, דימוי הגוף, הבגידה והאשמה הם לעולם לא תיק שמונח על כתפי אחד מבני הזוג. הם תמיד של שניהם אבל לעולם יש את זה ש'התנדב' לקחת אותו על עצמו .

 

כך שאם נחזור אל י. ואל אשתו המעצבנת, נכון יהיה לשאול מה בו בחר שהיא תישא עבורו דווקא את הייצוגים הללו: את הקולניות, הפומביות הנזקקת והאם יש בו משהו שזקוק לכך שהיא תיקח עליה את הייצוג הזה עבורו – כי הוא לא יכול.

 

קל לשפוט זוגיות של אחרים, לחפש קרבן או אשם – גם במרחב הטיפולי- אבל, דווקא התהייה על מהות הבחירה – הפכה למעניינת.

 

 

 

By Miri Bitton 11 Jun, 2017

היא הגיעה לקליניקה ורצתה להתמקד על הדיאלוג שיש לה בחיים עם תשוקה "היו שנים" היא הסבירה לי "שהייתי הייתה כבויה לגמרי, בעיקר אחרי הלידות, ועכשיו, כשאני מתעוררת סוף-סוף זה לא מול בעלי, זה ביחס לגברים אחרים וזה אוכל אותי. אני ממש נמשכת לגברים אחרים. תעזרי לי" היא ביקשה.

אחרי שנים של עבודה בתחום המיניות וזוגיות יכולתי להרצות לה על הקשר בין תשוקה וזוגיות, על הורמונים, תקשורת זוגית ומחקרים חדשים שעניינם אי-השפיות שבמונוגמיה אבל, העדפתי לשתוק.

יש משהו בתשוקה של אדם שמאד קל לשים עליו תוויות אבל, כמו שאין כאב אחד לכולנו, שמחה אחת או געגוע זהה כך, גם התשוקה שלה הייתה, באותו רגע התשוקה שלה בלבד. שאלתי אותה אם היא סקרנית לראות מה יש שם – מה התשוקה שלה מספרת לנו על עצמה עכשיו והיא הסכימה ועצמה עיניים.

הנחיתי אותה לחוש את הגוף שלה מבפנים ולראות אם יש אזור אליו היא יכולה לשים לב והיא הניחה את היד על החזה "אני לא נושמת טוב" היא אמרה "משהו מאד שטוח, לא נשימות עמוקות… תחושה של חנק" היא הבהירה "אני נחנקת".

 

הסיפור של התשוקה שלנו לא קשור רק באיברי המין שלנו, הוא קשור בדרך שבה אנחנו חיים, ביצירה, בתנועה שלנו בעולם, בתקשורת עם עצמנו ועם בני הזוג שלנו. ג' הייתה עוד עם חווית החנק וממנה הגענו ללב העניין: הצורך של ג' לבוא ליידי ביטוי בקשר, הצורך שלה להיות במגע עם העולם. המגע שהיא קיוותה לו היה פיזי אבל, בסיום התהליך עלה שמדובר גם בתנועה אחרת בין פנים וחוץ בתקשורת אחרת עם העולם, ביכולת לבטא ולהגיד 'בא-לי'.

 

האנרגיה של היצר היא בדיוק זו, אנרגיה צעירה וחיה שאומרת 'בא-לי' בדיוק כמו שמתחשק לי לאכול שניצל למרות שאני צמחונית, שבא לי להבריז מהעבודה וללכת לים, שבא לי לישון כל הבוקר, לרקוד או לעשות אהבה. 'בא-לי' זו צפייה לגיטימית מהמציאות אבל, כשהיא מתחברת לרצון להחליף ריגושים עם אדם זר היא מסומנת באיקס אדום גדול כי למעשה התשוקה זוכה ליחס שונה בעולמות שונים: כשאנחנו יוצרים או משחקים למשל, רובינו מאפשרים לה להוביל ולקחת אותנו למקומות מפתיעים אבל, כשמדובר בהקשר המיני הקושי הוא כפול:

  1. היא מכילה הרבה יותר אנרגיה מורגשת וההורמונים, המיינד והגוף הופכים את החוויה למציפה – עד בלתי ניתנת לעצירה (המילה שניתנה לרגעים הללו היא 'חרמנות' שמעלה בעקבותיה ניחוחות של מקום נמוך, של ייצר השולט באדם).
  2. בשונה מעולם היצירה  – בו הסביבה מעניקה לגיטימציה וחופש להתנסות- השדה המיני מחזיק בעיקר איסורים (לא נכון לגעת ככה / זה נחשב סטייה / היא אהבתו הקודמת של החבר / הוא גבר נשוי/ היא צעירה מדי / זה יותר מדי / זה לא מקובל) ואז הפחד לפגוש את התשוקה הוא עצום: איך אפשר לגעת במקום המציף הזה כשיש כל כך הרבה נכון ולא נכון? איך נדע לעצור? ומה אם לא נדע?

 

לפעמים, האיקס האדום הוא חברתי או מוסרי ולפעמים האיקס הוא שלנו, מקום פנימי שלא נותן לגיטימציה לתנועה יצרית. גם אנחנו, יצורים חברתיים שכמותינו, מעניקים לעצמינו ולתשוקה שלנו לנוע אך ורק במסלול ה'מאושר חברתית': זוגיות ממוסדת, מין מוגן, מינימום סטיות, תקינות מגדרית , גיל סביר וכו' וכו'. אבל, מה לעשות שתשוקה היא מרחב לא-ידוע? פראי ומופרע ?

 

"אני רוצה שתהיי איתי בדרך לשם" אומרת ל', מתמקדת מנוסה "אני איתך" אני אומרת "נעשה את זה בקצב שהכי מתאים לך"

"אני רוצה לפגוש את התשוקה שלי" היא מסבירה "אבל זה כל כך מפחיד. כשהיא שם, אני מרגישה שאני לא יכולה לעצור את זה"

התהליך נמשך לתוך מסע זהיר של כמעט 40 דקות עד שהיא אומרת "אני יכולה לראות אותה עכשיו. היא כמו לונה-פארק עצום, מלא מגלשות, מתקנים, מוסיקה ואורות…. זה קצת יותר מדי בשבילי להיות עם זה עכשיו"

"אז בואי נאט רגע" אני מציעה "תראי איך נכון"

"תישארי לידי" היא מבקשת "אני ממש רואה את שתינו בכניסה לשם, הולכות ומתיישבות על איזה ספסל…"

"ואיך את עכשיו?" אני שואלת בזהירות

"אני מקנאה בכל מי שעל המתקנים. בבת אחת בא לי לקום ולעלות על כולם. ולא אחד אחד אלא להרגיש שאני על כל המתקנים יחד בו-זמנית וכל החזה רועד לי מהתרגשות…. טוב, עכשיו את מבינה למה זה לא טוב לי להתקרב לדבר הזה?!"

 

רובינו מפחדים מהתשוקה של עצמינו. חלקינו נכווינו ממנה. חלקינו נכווה מהתשוקה של אחרים.

אנחנו מעדיפים במודע או שלא במודע לשמור ממנה מרחק ביטחון אבל אז, מגלים שהיא התרחקה כל כך, שמשהו בתוכנו כבה: "אני מרגיש שאני לא בחיים" משתף נ' "כל מה שנשאר בי מהאש הגדולה שבערה שם בעבר זה רק נר, ואולי גם זה בקושי".

לא סתם רוב ספרי הייעוץ המיני, הטיפים בעיתונים, ויועצי הזוגיות עוסקים בשאלה: איך להגביר את התשוקה בזוגיות – כי רובינו מעדיפים באופן לא מודע – להתרחק או להרחיק אותה מאתנו.

ועדיין, הדרך אליה מאיימת, ההצפה הרגשית זכורה לגוף והוא דואג: האם באמת אני רוצה לחזור להיות בקשר עם כל זה? ומצד שני, האם אני יכול לחיות בלי ?

 

בתהליך ההתמקדות אנחנו צוללים לתוך המרחק ביננו ובין התשוקה שלנו (מה יצר אותו? מה קורה לנו כשאנחנו בתוכו? למה אנחנו זקוקים?) ואז, מתבוננים בתשוקה עצמה. לומדים אותה. מעמיקים לתוך הניואנסים שהיא מספרת, חשים אותה באיברים שונים, מבינים את התנועה שלה. בתהליך ההתמקדות, ניתן להקשיב לכל החלקים שעולים ביחס לתשוקה אבל, אפשר גם להקשיב לתשוקה עצמה ובמקום לפחד ממנה, או להיות מוצפים על ידה, למצוא נקודת מבט לא מעורבת ולהקשיב לסיפור שלה ולשמוע ממנה  – איך היא רואה את מערכת היחסים ביננו.

לרוב, זוהי תחילתה של ידידות נפלאה.

By _dm_templates 20 Aug, 2015

בעולם, השיח על תשוקה בזוגיות נע סביב הכמות: כמה פעמים בשבוע אתם עושים את זה. המספר הוא הקובע. הסטטיסטיקה היא שמשמעותית: יותר או פחות.

אבל ביננו חיות נשים שהחוויה שלהן מול המיניות הזוגית נעה על הציר של: 'לא רוצה-אבל צריך'. שני חלקים חיים בתוכן: החלק שאומר שחייבים והחלק שנרתע מקיום יחסי מין. החלק שאומר ש'צריך' יודע איך נכון לשמור על שלום בית, על שקט בזוגיות, על חובת קיום יחסי מין, החלק ש'לא רוצה', מספר על קושי: קושי אישי מאד שאצל כל אישה הוא שונה אבל הדמיון הוא בחוויית ההימנעות: משהו בתוכי לא רוצה שיגעו בי, שיחדרו אלי, שיבקשו ממני . החלק שאומר 'לא' הוא החלק ששומר. שיודע למה ממש לא נכון לי לקיים יחסי מין.

By _dm_templates 20 Aug, 2015

להעמיק לתוך נקודת מבט של חלק בתוכנו, היא משהו שעושים בעולם ההתמקדות: אנחנו חשים את החוויה עליה אנחנו מספרים, מעמיקים אתה, ולרוב אזור מסוים בגוף הפיזי מתעורר לתחושה.

הגוף הוא שבוחר היכן ממוקמת התחושה בכל התמקדות מחדש אבל, כשעובדים עם נושאים שקשורים במיניות – לעיתים איברי המין עצמם מתעוררים.

התחושה היא לאו-דווקא של גירוי כפי שאנחנו מכירים אותה אלא: משהו שם הופך מורגש.

לאורך השנים אני מוצאת שהקשבה לתחושה באיברים הללו, לדימוי שעולה ולסיפור שטמון במערכת המין שלנו, היא אחד הדברים החשובים בתהליך שאדם עושה עם עצמו.

 

כאישה, קל היה לי להעמיק בנקודת המבט של אברי המין הנשיים, והניסיון שהיה לי עם עצמי ובמפגשים אישיים תמך בי בהנחיה.

אבל מה עם הגברים?

אל המים קפצתי עם תלמידים גברים שביקשו לעבור תהליך של עומק סביב נושאים שקשורים לחיי המין שלהם: התמכרות לפורנו, גמירה מהירה, תסכול או פגיעה מינית. לרוב, כמו עם הנשים, היינו צריכים יחד לחצות את המשוכה של המבוכה אבל, כשהעזתי להזמין אותם להקשיב לתחושה שעולה באיברי המין, גיליתי כמה צמא יש בצד הגברי למהלך חקירה אמיתי ועמוק.

 

באופן מפתיע, מצאתי שלגברים קל יותר להיות עם נקודת המבט של איבר המין שלהם משום שהשיח החברתי רגיל לנתק אותו  מהגוף: "כשאני חושב מהזין אני לא חושב מהראש", "זה הוא החליט בשבילי" וכו'.

גברים מעניקים שם לזין שלהם אבל במסגרת הסחבקיה הם גם מאשימים אותו בכל מה שקורה ביחסי המין שלהם: הוא לא עמד, הוא גמר מהר, הוא לא זקוף/גדול/ייצוגי מספיק….

 

מערכת היחסים של גברים ואיבר המין שלהם היא נושא למחקרים רבים אבל, לשמחתי, ההתמקדות משחררת אותנו מנוסחאות ומאפשרת בכל נושא לגבר הספציפי להקשיב לתחושה הספציפית, בגוף הספציפי שלו.

בפגישות אישיות בקליניקה אנחנו מקשיבים לאיבר המין ומעמיקים אל העומק של החוויה מנקודת מבטו. לפעמים הצורך עולה מתוך נושא שלא קשור בסקס ולפעמים להיפך, הסקס מוביל אל העומק ואפשר לפגוש את העולם מנקודת מבטו של איבר המין הזכרי: את המשקל העצום שמונח על כתפיו הצורך להוכיח, להיות גדול, חזק, יציב, זקוף, גיבור. במיטה הזוגית וגם בעולם.

הבקשה העמוקה שעולה ממנו פעמים רבות – בווריאציות שונות –  היא שנשים יפגשו את אברי המין הגבריים ממקום אוהב, אמפטי, יפסיקו לתלות בו את היכולת שלהן להגיע לעונג, ויקשיבו למערכת המינית המורכבת לא פחות של הגברים: הבושה, האשמה, וחובת ההוכחה הרב-דורית.

בקשת העומק של הזין מהאישה היא לזכות למבט בגובה העיניים ולקבל תמיכה עבור החלקים שמחזיקים את הזקיפות הגברית בעולם – במקום לדחוף לה ויאגרה.

 

 

עם נ' אני עובדת כבר מעל לחצי שנה דרך הסקייפ. באחד המפגשים בהם התמקדנו על הזכות להסתובב בעולם בזקיפות קומה הוא הסביר: "בחינוך שקיבלתי יש 'בסדר' או 'לא בסדר' אבל ה'לא בסדר' סותר את מה שמרגיש טבעי"

– "אתה יכול לשתף אותי בדוגמה ל'לא בסדר' שנאמר מול משהו שהוא טבעי?"

הוא שתק ממושכות ואז אמר "עולה המון בושה, אשמה גדולה…" ואז הוא אמר "הכל סובב סביב הזקפה. כשהייתי נער היו מקרים שזה קרה לי (זקפה ספונטנית) כשהייתי עם אנשים מהמשפחה וזה הפך לבדיחה גדולה"

– הדהדתי לו "אז הגוף שלך ממש זוכר רגעים בהם הזקפה שלך הפכה לבדיחה" ושאלתי "ואיך זה עבור איבר המין שלך? מה הוא מרגיש כשאתה נזכר בזה?"

נ' ענה מיד :"עכשיו הוא מקופל מאד חזק בין הרגליים שמשולבות. הוא כועס והוא לא מאמין לך שאת באמת מסכימה להקשיב. שהוא יכול להיות מה שהוא, להראות את עצמו בצורה ישירה, שאת תראי אותו"

– הדהדתי את הקושי להאמין והוספתי "נקודת מבטו מאד חשובה פה : הוא חלק ממערכת שקשורה ביכולת להיות זקוף"

"נכון" אמר נ' מיד "והוא מרגיש ייאוש וחוסר תכלית. הוא רוצה לתרום למערכת אבל הוא כל הזמן מקבל הטפות ושומע 'לא, זה לא מתאים' "

– "… ומה התחושה שלו כרגע?"

"סוג של ייאוש.. הוא רוצה לדעת אם יש מקום שבו כן תהיה לו לגיטימציה כי אפילו בסביבה מינית, עם בת הזוג שלי זה לא 100%"

"תראה אם אפשר לשאול אותו למה הוא זקוק?" אני מציעה והוא עונה "הוא רוצה להיות באיזושהי רמה של חופש… פשוט להיות. יש כל כך הרבה לחץ והגבלות כל הזמן…"

 

גם ל', שהגיע כדי לעבוד עם שאלות שקשורות לאינטימיות זוגית שיתף בנוגע לתחושת הגבריות שלו "מעולם לא היה הדהוד מהסביבה לגבריות שלי" הוא סיפר בנוגע לתחושות שלו כגבר בעולם ובתוך זוגיות.

כשהעמקנו עוד פנימה עם השאלה 'מי הגבר שאני' עלו אזורים בגוף בהם הייתה תחושה מורגשת ואזורים נטולי תחושה. אזור האגן היה בלתי מורגש. "אני מרגיש את העדר התחושה" הוא הסביר בהקשר של איבר המין עצמו "זה כמו אוויר דליל – משהו שאי אפשר לאחוז בו… אין שם משהו שאפשר לתפוס ויש שם רגשות של תסכול, כעס ועצב"

כשנשארנו עוד שם כדי להעמיק, עלו זיכרונות ילדות שקשורים בהסתרה – בעיקר בהקשר של אוננות ובמסרים שהגיעו מהאימא ש'מבחינתה הדבר הכי מסוכן זה שאחי ואני נגדל להיות גברים… חוויה של סירוס " הוא אמר וחזר אל האיבר שמרגיש איננו.

בסיום התהליך ל' חזר אל השאלה שהתחלנו ממנה 'מי הגבר שאני' "אני מרגיש עכשיו קצת יותר" הוא אמר "וחשוב לי להיות בקשר עם המקום הזה"

 

הזין הגברי הוא לא רק איבר, הוא מקום, הוא תחושה, הוא מאגר של זיכרונות וידע המעוגנים בגוף.

הוא מרגיש ושומר גם את הדברים ששכחנו ובדומה לנרתיק אצל האישה, הוא החלק המיני-הרגשי שיודע מה אסור ומה מותר, איך נכון לנו לבוא לידי ביטוי בעולם, ומה גברי עבורנו.

כשהזיין חווה את עצמו כבלתי נראה, חלק שיש להתבייש בו, משהו שהיינו אתו בקשר אבל כעת הוא נשכח – החוויה הגברית הופכת חסרה.

היתרון בתהליך ההתמקדותי הוא היכולת להיות בקשר ישירות עם חלקים בתוכנו ואיבר המין, הוא אחד החלקים בגוף שחשוב ומעניין להקשיב להם בהקשר של כל תהליך ובייחוד בתוך תהליך שקשור אל העולם המיני.

 

Share by: