שלושה מאפיינים מרכזיים של התמקדות

כתבה: אן וייזר קורנל*

תרגמה: דנה גניהר

 

קיימות שלוש תכונות, או מאפיינים מרכזיים, המבדילים בין התמקדות לכל גישה אחרת של מודעות פנימית וצמיחה אישית. המאפיין הראשון הוא משהו הקרוי "תחושה מורגשת". השני הוא תשומת לב פנימית בעלת איכות מיוחדת, מקבלת. השלישי הוא פילוסופיה רדיקלית של הגורמים לשינוי. הבה נבחן אותם אחד אחד. 

 

בתהליך ההתמקדות אנו מאתרים בגוף סוג מיוחד של תחושה גופנית הקרויה "תחושה מורגשת". למרות שבני-אדם חוו תחושות מורגשות מאז היות האדם, יוג'ין ג'נדלין היה האדם הראשון להצביע על התחושה המורגשת ולכנות אותה בשם. תחושה מורגשת, בפשטות, זו תחושה גופנית בעלת משמעות. וודאי שאתם הייתם מודעים לתחושה מורגשת בזמן מסוים בחייכם, ואפשר שאתם חשים אותה לעיתים קרובות. 

דמינו שאתם מדברים בטלפון עם מישהו אהוב הנמצא רחוק מכם, אתם מאד מתגעגעים לאדם הזה, ונודע לכם בשיחה זו שאתם לא עומדים לראות אותו בקרוב. אתם מנתקים את השיחה, ומרגישים כובד בחזה, אולי באזור הלב. או בוא נאמר שאתם יושבים בחדר מלא אנשים, וכל אדם עומד לדבר לפי תור, וכשתורכם הולך ומתקרב יותר ויותר, אתם מרגישים כווץ בבטן, כמו קפיץ שהולך ומתהדק, הולך ומתהדק. או בוא נאמר שאתם הולכים לטיול בבוקר נפלא ורענן, מיד לאחר הגשם, ואתם עולים על גבעה, ובאוויר מולכם יש קשת מושלמת, שני צדדיה נוגעים באדמה, וכשאתם עומדים שם ומתבוננים בה, אתם מרגישים שבחזה שלכם נובעת תחושה חמה, זורמת, פתוחה. כל אלו הן תחושות מורגשות.

 

אם אתם פועלים רק עם רגשות, אז פחד הוא פחד. זהו רק פחד, ולא יותר. אך אם אתם פועלים ברובד של תחושה מורגשת, אתם יכולים לחוש שהפחד הזה, הפחד שאתם מרגישים בדיוק עכשיו, שונה מהפחד שהרגשתם אתמול. אולי הפחד של אתמול היה כמו סלע קר בבטן, והפחד של היום הוא כמו רתיעה אחורה, נסיגה. כשאתם נשארים עם הפחד של היום, אתם מתחילים להרגיש משהו, שהוא כמו חיה ביישנית נרתעת אחורה במערה. אתם מרגישים שאם תשבו איתה זמן ארוך מספיק, אולי אפילו תגלו את הסיבה האמיתית לפחד שלה. תחושה מורגשת היא לעתים קרובות עדינה, וכשאתם מפנים אליה תשומת לב אתם מגלים שהיא מורכבת. יש בה עוד. יש לנו אוצר מילים של רגשות שאנו מרגישים שוב ושוב. אך כל תחושה מורגשת היא אחרת. אתם יכולים, בכל אופן, להתחיל עם רגש, ואז להרגיש את התחושה המורגשת שלו, כפי שאתם מרגישים בגופכם ברגע זה. 

תשומת לב לתחושה המורגשת אינה דבר ששיטות אחרות מלמדות. אין אף גישה אחרת, למעט התמקדות, המגדירה את הממד הזה של החוויה שאינו רגש ואינו מחשבה, שהינו עדין אך מוחש בבירור, בעל ממשות פיזית מוחלטת. תשומת לב לתחושה המורגשת זהו מאפיין מובהק של ההתמקדות.

 

המאפיין המרכזי השני של התמקדות הוא תשומת לב פנימית בעלת איכות מיוחדת, מקבלת.

בתהליך ההתמקדות, לאחר הזיהוי של התחושה המורגשת, אתם מפנים אליה תשומת לב בעלת איכות מיוחדת. אני אוהבת לתאר זאת כאילו אתם יושבים עימה כדי להכיר אותה טוב יותר. אני קוראת לאיכות זו "סקרנות מתעניינת". כשאתם מפנים סקרנות מתעניינת זו לקשר עם התחושה המורגשת, אתם פתוחים לחוש מה קיים שם אך עדיין לא במילים. תהליך זה לוקח זמן- הוא אינו מיידי. כך שבאופן אידיאלי, יש נכונות להקדיש זמן זה, להמתין בקצה של עדיין-לא-יודעים מה זה, בסבלנות, בסקרנות מקבלת, בפתיחות. בהדרגה, אתם חשים עוד. זה קצת כמו להיכנס לחדר חשוך ולשבת, וכשעיניכם מתרגלות לאור החלש לחוש יותר מאשר חשתם קודם. יכולתם גם להיכנס לחדר זה ולצאת החוצה בחיפזון, בחוסר רצון לחוש דבר. זו האכפתיות, העניין, הרצון להכיר, המביאים את הידיעה הנוספת.

אין ניסיון לשנות כלום. אין ניסיון לעשות משהו לכל דבר שהוא. במובן זה, זהו תהליך מאד מקבל. אנו מקבלים שתחושה מורגשת זו נמצאת כאן, כפי שהיא, ברגע זה ממש. מעניין אותנו איך היא מרגישה. אנו רוצים להכירה, בדיוק כפי שהיא.

יחד עם זאת, יש משהו יותר מאשר קבלה. בתשומת לב פנימית זו של סקרנות מתעניינת, יש גם ציפייה בטוחה שהתחושה המורגשת הזו תשתנה בדרכה היא, שהיא תעשה משהו שג'ין ג'ינדלין קורא "לעשות צעד". מה זה "לעשות צעד"? 

העולם הפנימי אף פעם אינו סטטי. כשאתם מודעים לו הוא נפתח, נע, הופך לצעד הבא שלו. 

 

אישה מתמקדת, למשל בתחושה כבדה בחזה, אשר להרגשתה קשורה ליחסים עם ידידה שלה. המתמקדת עזבה לאחרונה את עבודתה, ורק עכשיו גילתה שחברתה פונה לקבל את המשרה שהתפנתה. היא אמרה לעצמה שזה לא חשוב, אך התחושה של משהו לא כשורה התמידה. עכשיו היא מתיישבת להתמקד.

היא מפנה את תשומת לבה לאזור הגרון-חזה-בטן שלה ומגלה בהקדם את התחושה הכבדה הזו שהייתה בה כל השבוע. היא אומרת לה שלום. היא מתארת אותה מחדש: "כובד...גם מתח...בעיקר בבטן ובחזה." אז היא יושבת אתה כדי להכיר אותה טוב יותר. היא מעונינת וסקרנית. שימו לב איך עניין וסקרנות אלו הם ההפך ממה שעשתה קודם לכן, כשאמרה לעצמה שזה לא חשוב. היא מחכה, בתשומת לב מקבלת. 

היא מרגישה שחלק זה בה כועס. "איך היא יכלה? איך היא יכלה לעשות זאת?" הוא אומר לגבי חברתה. באופן רגיל היא הייתה מתפתה להגיד לעצמה שזה לא מתאים לכעוס, אך זוהי התמקדות, אז היא רק אומרת למקום זה, "אני שומעת אותך" וממשיכה לחכות. מעונינת וסקרנית לגבי ה"עוד" שנמצא שם.

תוך דקה היא מתחילה לחוש שהחלק הזה שלה הוא גם עצוב. "עצוב" מפתיע אותה. היא לא ציפתה לעצוב. היא שואלת, "או, מה גורם לך להיות עצוב?" בתגובה, היא חשה שזה משהו לגבי להיות מבוטלת. היא מחכה, יש עוד. או, משהו לגבי זה שלא מאמינים לה. כשהיא מקבלת זאת, משהו לגבי זה שלא מאמינים לה, שטף של זיכרונות מגיע, כל הפעמים שהיא אמרה לחברתה כמה קשה לעבוד עם הבוס שלה. "זה כאילו שהיא לא האמינה לי!" - זו התחושה. 

עכשיו המתמקדת שלנו מרגישה הקלה בגוף. זה היה צעד. ההופעה של עצב אחרי הכעס הייתה גם צעד. תהליך ההתמקדות הוא סדרת צעדי שינוי, כשכל אחד מביא תובנה חדשה, והקלה גופנית חדשה, אהה! האם זה הסוף? היא יכולה בהחלט לעצור כאן. אך אם היא הייתה רוצה להמשיך, היא הייתה חוזרת לתחושת ה"משהו לגבי זה שלא מאמינים לה" ושוב מפנה אליה סקרנות מתעניינת. יתכן וקיים משהו מיוחד עבורה לגבי התחושה שלא מאמינים לה, משהו הקשור להיסטוריה הפרטית שלה, ששוב מביא להקלה כשזה נשמע ומובן. 

 

התמקדות מעוררת תובנות ויוצרת הקלה, אך היא יוצרת גם דבר נוסף. היא יוצרת התנהגות חדשה. במקרה של אישה זו, אפשר לדמיין בקלות שהאופן בו היא תהיה עם חברתה יהיה פתוח יותר מעתה, נותן אמון באופן הולם. יתכן ואזורים אחרים בחייה היו כרוכים בהרגשה הזו של "לא מאמינים לי", וגם בהם תהיה תפנית לאחר תהליך זה. התנהגות חדשה זו מתרחשת בטבעיות, בקלות, ללא צורך בכוח רצון או במאמץ. וזה מביא אותנו לאיכות המיוחדת השלישית של התמקדות. 

 

המאפיין השלישי המרכזי המבדיל התמקדות מכל שיטה אחרת של מודעות פנימית וצמיחה אישית הוא פילוסופיה רדיקלית של מה מאפשר שינוי.

כיצד אנו משתנים? כיצד אנו לא משתנים? אם אתם כמו מרבית האנשים הנמשכים להתמקדות, אתם בוודאי מרגישים תקועים או חסומים בתחום אחד או יותר בחייכם. יש משהו בכם, או בנסיבות חייכם, או ברגשותיכם ובתגובותיכם לדברים, שהייתם רוצים לשנות. זה מאד טבעי. קיימות שתי דרכים לגשת למשאלה זו לשינוי. 

דרך אחת מניחה שכדי שמשהו ישתנה צריך לשנות אותו. צריך לעשות לו משהו. אפשר לקרוא לכך דרך של לעשות/לתקן.

הדרך השניה, שאפשר לקרוא לה דרך של להיות/לאפשר, מניחה ששינוי וזרימה זהו המצב הטבעי של הדברים, וכשנדמה שמשהו לא משתנה, מה שנדרש זו תשומת לב ומודעות, ולאפשר למשהו הזה להיות כפי שהוא, עם פתיחות לצעד הבא שלו. 

חיי היומיום שלנו מושפעים עמוקות מההנחה של לעשות/לתקן. כשאתם מדברים עם חברה על בעיה, בכמה מקרים התגובה שלה תהיה לתת לכם עיצה איך לפתור את הבעיה? שיטות תרפיה מודרניות רבות מבוססות על הנחה זו. תרפיה קוגניטיבית, לדוגמה, מבקשת ממכם לשנות את הדיבור העצמי שלכם. היפנותרפיה מכניסה לעתים קרובות דימויים ואמונות חדשים במקום הישנים. כך שהפילוסופיה של להיות/לאפשר זו פילוסופיה רדיקלית. היא הופכת את הציפיות הרגילות שלנו ואת דרכנו להביט על העולם. זה כאילו הייתי אומרת לכם שהכסא שאתם יושבים עליו היה רוצה להפוך לפיל, ואם אתם תתנו לנו תשומת לב מתעניינת הוא יתחיל להשתנות. איזה רעיון פרוע! ואמנם, יש בנו חלק המקובע עמוק מאד, אשר הרעיון, שפחד שאנו חשים עשוי להשתנות למשהו שאינו כלל פחד אם ניתן לו תשומת לב מתעניינת, נשמע אכן פרוע.

כשאנשים העוסקים בהתמקדות מדברים על "חוכמת הגוף", הם מתכוונים לדבר הבא: התחושה המורגשת "יודעת" לְמה היא צריכה להפוך בוודאות, כפי שתינוק יודע שהוא צריך חלב, נוחות ומזון. כפי שזרע צנון יודע בוודאות שהוא יגדל לצנון. אנו לעולם לא צריכים להגיד לתחושה המורגשת למה להפוך; אנו לעולם לא צריכים לגרום לה להשתנות. אנו רק צריכים לספק לה את התנאים שיאפשרו לה להשתנות, כמו שגנן טוב מספק אור, ואדמה ומים, אך לא מבקש מן הצנון להפוך למלפפון. 

​

​

* הופיע במקור ב: The Focusing Connection, March, 1998