כשאחד מבני הזוג מגיע לעבודה עם המיניות שלו/ה לבד, התחושה נעוצה פעמים רבות בתחושה ש'יש בעיה - והיא אצלי'.
כמו בכל ענין בזוגיות, גם במיניות יש את האחד שלוקח על עצמו או שעליו מוטלת האחריות לשינוי כי : הוא זה שלא מתפקד/ שיש בו פחות תשוקה / שכואב לו / שעוצר את המיניות של האחר.
החלוקה בין בני הזוג היא לרוב של אשם וקרבן, כשהאשם צריך לטפל בעצמו והקרבן הוא זה שהמיניות שלו שבויה עד שתגיע הגאולה המיוחלת.
בתקופה שלפני ההחלטה להתחיל ליווי טיפולי, הקושי הופך מנסבל לבלתי נסבל: האמפטיה מתמוססת והאיבה מתחילה לבקוע ואומרת באופן ברור יותר או פחות "תטפל/י בעצמך כדי שאני אוכל לזכות בחיי המין שמגיעים לי" .
אלה מבני הזוג שמוכנים או יכולים להתמסר לתהליך העמקה, מגיעים אלי חפויי ראש, אשמים או כאובים אחרי תקופה של קיום יחסי מין כנגד רצונם או נשיאת העול של מיניות זוגית שלא מתממשת כלל.
פעמים רבות, נסיונות לרצות גורמים להם לאנוס את עצמם כשאצל הנשים לרוב מצטרפות לכך תופעות פזיולוגיות של נמלול או חוסר תחושה בחלק הגוף התחתון, כיווצים או כאבים בנרתיק, פטריות חוזרות ונשנות, דלקות בשלפוחית השתן, בעיות של דימוי עצמי ותחושה שבכל רגע הן יכולות להינטש. גם אצל הגברים התופעות הן פזיולוגיות אבל לרוב הם מייחסים זאת לעצם קיומה של הבעיה: שפיכה מוקדמת, קושי בלהגיע לזקפה, תחושה של פגם בגבריות, רגשי אשם וחוסר ערך.
חוויות שקשורות בחוסר שליטה לעומת שליטה, ניתוק מהגוף ושיח פנימי אלים - הם נחלת שני המינים.
מסע החקר שאנחנו עושים דרך התמקדות הוא עמוק לאלה המוכנים להתמסר אליו. אנו מתבוננים בתמונה הרחבה, מתקרבים לאזורים מורכבים יותר ובודקים האם אפשר לתת לאריג הרגשי להפרם ולהתרווח.
קצוות וחוטים משוחררים לוקחים אותנו לצבעים שונים במערכת, מתעכבים על קשרים ותכים לא נכונים, יוצאים למסע שנוגע בכאבי ילדות, הורים, טראומות או הטבעות חינוכיות - כדי לחזור אל התמונה ולרקום שם אמת חדשה.
תהליך הפרימה והרקמה קורה במקביל ויש אזורים בהם הוא פשוט והריפוי קורה מאליו, ומקומות בהם יש צורך במספר פגישות על מנת לגעת בהם.
בתוך כל זה מחכה לאותו מטופל בן/בת הזוג : מה קורה/ מתי תהיי איתי/ למה התהליך לא מתקדם ??
המקומות העדינים והרגישים שהרגע קיבלו מקום, ריפוי ומגע עדין, נתקלים שוב בתוקפנות, צורך לרצות את האחר ואיום סמוי.
לרוב, כשמדובר בבן/בת זוג שאינם נמצאים בתהליך בעצמם ואינם נתמכים בתוך חווית העצירה וההמנעות שהם חווים, הבית הופך למרחב לא בטוח רגשית והדיסונאס הזוגי גדל. המיניות החדשה כמו שואלת : 'איך אוכל להיות איתך עם כל החדש שנרקם בתוכי כשהשיח ביננו עדיין תוקפני ?'
אותם מטופלים חוזרים לקליניקה, כשבקול שלהם נוכח קולו של בן/בת הזוג: "אני מרגישה שאנחנו לא מתקדמות. אולי נכשלתי בתהליך?"
ואני נקרעת בין ההבנה שנכון להיות עם התחושה הזו שלה ורק להדהד אותה ובין הצורך לזעוק :"אבל איך את יכולה לומר את זה, הרי רק לפני חודשיים לא היית מסוגלת לשאת את הנוכחות שלו לידך על הספה בסלון, ועכשיו אתם נוגעים ברכות …"
אני יודעת שהחלק של בן הזוג הוא החלק שאיתו היא מזוהה בתוכה כרגע, והוא אינו מחשיב מה שאינו סקס עם חדירה מלאה - כהתקדמות. אז, אני גם מזהה איך תחושת תסכול מבעבעת גם אלי כשותפה שלישית בשדה.
השלבים הללו בתהליך, בהם לבן/בת הזו נגמרת הסבלנות, הם גם הרגעים בהם התהליך מתחיל להתפצח ולהשתנות. הכוח העמוק שבעטיו נוצר הקושי המיני חש בשינוי ובאופן מפתיע לא מגיב אליו בשמחה: להיפך, באופן לא מודע החשש מפני השינוי הוא זה שמפעיל את בני הזוג המצפים בבית.
לפעמים ממש אפשר לראות את זה: האימה מכך שבקרוב אותו בן זוג 'אשם' יירפא, ואז הצד השני ייאלץ לקחת אחריות על העצירה שנמצאת אולי גם בתוכו. התחושה העמומה שיהיה עליהם להתבונן פנימה.
מה יהיה כשבן הזוג ש'הבריא' יחזור אל המיטה הזוגית והם, שעד כה היו מזוהים לחלוטין עם הצד של הקרבן, יאלצו להבין שגם הם לא חפים מבעיות.
התחושה הלא מודעת שאולי בקרוב התפקידים יתהפכו והם עלולים להפוך למקור הקושי, יוצרת שיאים של ריבים ונתק - דווקא בשלב שבו הצד שמטפל בעצמו על סף פתרון. אותו שיח אלים מוודא שבן הזוג שלקח על עצמו את הטיפול בבעיה הזוגית יתקע ולא יצליח לפרוץ את השלבים האחרונים של התהליך.
כל זה נעשה כמובן באופן לא מודע בתוך הקשר, כשלי לא נותר אלא להתבונן בחוסר אונים. קשה להסביר את המורכבות שיושבת בתוך המערכת, בייחוד בשלבים הללו כשהכוח שמונע מהשינוי לקרות נלחם בכוחותיו האחרונים.
הצורך בהכרה בקושי של בן הזוג שנמצא בבית ולא זוכה לתמיכה מוכרת אבל, כשאני מציעה למטופל שלי לדבר עם בת/בן הזוג וללראות אם נכון לו לעבור טיפול במקביל, התגובה היא "אין סיכוי שהיא תסכים. הרי הבעיה היא שלי אז למה היא צריכה טיפול??".
מאותו מקום, פעמים רבות אני ממליצה על טיפול זוגי בשלב הזה: מציאת מקום בו ניתן ליצור מרחב בטוח לשיח אחר בין שני בני הזוג, מקום בו אפשר יהיה לשנות את דפוסי ההאשמה ההדדיים ולהקשיב יחד לקושי שנוכח אצל כל אחד מהם בנפרד ובקשר עצמו.
"אין סיכוי שהיא תבוא איתי לטיפול" אומר לי נ'
"לא מספיק שאני עושה איתך עבודה כבר שנה, עכשיו אני אגיד לו שאנחנו צריכים גם טיפול זוגי, נראה לך??" אומרת ש'.
על לוח השעם שבקליניקה שלי תלויים שמות של מטפלים מצוינים מהאזור שלי ובאזור המרכז לשליפה בכל עת אבל, פעמים רבות, כשמדובר בדפוס הזוגי המוכר הזה, אני מוצאת את עצמי במיעוט: הכוח הלא מודע שלא רוצה שינוי מגיח מתוך המערכת ותוקף גם אותי.
מה הפתרון? הדפוס הזה נוכח יותר אצל זוגות אצלם כבר שנים אין תקשורת מילולית, זוגות אצלם דפוס החיפוש הוא אחר אשמה ולא אחר לקיחת אחריות משותפת וצעידה זוגית בתוך הקשיים.
שיח שלא מאפשר תקשורת ולא מאפשר שינוי, נוכח יותר אצל אנשים שלא עברו תהליך של העמקה או טיפול וכשרק אחד מבני הזוג חווה את מלוא עומקו של תהליך כזה - הפער בין השניים גדל אפילו יותר.
מיניות היא עבודת עומק אישית, זוגית ומרחבית, וכשמדובר בסיום התהליך האישי וחזרה אל המרחב הזוגי, נחוץ קשר שיש בו שיח בטוח, פתיחות ויכולת הכלה. שיח שעושה מקום לקושי ללא צורך להטיח ולמצוא אשמים. זוגיות כזו תאפשר למטופל לסיים את התהליך האישי ולשזור אותו בתוך השטיח הזוגי. זוגיות שאינה כזו תשרוף את קצוות השטיח החדש שנרקם ותשאיר את תמונת המיניות החדשה שבו כמוסה ובודדה בתוך האדם שטופל.