Search
  • קטי קמחי

אונסת את עצמי


בעולם, השיח על תשוקה בזוגיות נע סביב הכמות: כמה פעמים בשבוע אתם עושים את זה. המספר הוא הקובע. הסטטיסטיקה היא שמשמעותית: יותר או פחות. אבל ביננו חיות נשים שהחוויה שלהן מול המיניות הזוגית נעה על הציר של: 'לא רוצה-אבל צריך'. שני חלקים חיים בתוכן: החלק שאומר שחייבים והחלק שנרתע מקיום יחסי מין. החלק שאומר ש'צריך' יודע איך נכון לשמור על שלום בית, על שקט בזוגיות, על חובת קיום יחסי מין, החלק ש'לא רוצה', מספר על קושי: קושי אישי מאד שאצל כל אישה הוא שונה אבל הדמיון הוא בחוויית ההימנעות: משהו בתוכי לא רוצה שיגעו בי, שיחדרו אלי, שיבקשו ממני. החלק שאומר 'לא' הוא החלק ששומר. שיודע למה ממש לא נכון לי לקיים יחסי מין.

נשים רבות חיות עם שני החלקים הללו בתוכן בו-זמנית אבל, מכיוון שבזוגיות לרוב אין באמת מקום לחלק שמבקש 'לא', הן מוצאות את עצמן מקיימות יחסי מין בלי רצון. עם השנים הפער בין אקט אחד אחד למשנהו גדל ואלי הן מגיעות כי אין סקס בכלל, כי כואב להן בזמן קיום יחסי מין ולפעמים בגלל שהבעל כל כך פגוע ונהדף – שהקשר הזוגי בסיכון. בחיי היומיום אותן נשים מנסות לשמור על שלום בית אבל, החלק שאומר 'לא' מתעצם ככל שמקשיבים לו פחות. בפועל, אותן נשים מפסיקות -או כמעט מפסיקות- לקיים יחסי מין ומגיעות להתמקדות כשכבר אין ברירה אלא להקשיב. כשבעלה של ש' ניגש למיטה ומנסה לגעת בה, היא מתכווצת "כמו משהו בבטן שאוסף את כל האיברים הפנימיים שלי לפקעת, מנסה לאסוף, לכווץ". ה' בעלה של ש' הוא גבר עדין שחושק בה מהיום בו נפגשו ועדיין היא חשה את הכיווץ בבטן בכל פעם שבעלה מנסה ליזום אקט מיני ביניהם "הכאב הוא במשיכה: יש בבטן חלק שמושך ומתכווץ כמו בתגובה לסכנה" -"ממה הוא חושש?" אני שואלת "בעיקר שמישהו יגע בי, כל הזמן סורק את הסביבה "שאני לא אפספס, שאני לא אפספס" הוא אומר -"יש לו אחריות גדולה" "כן, הוא מפחד, דואג שלא מנצלים אותי… שלא עושים לי משהו כוחני… הגנה מאנסים" התחושה שעולה בי כשאני מקשיבה לש' היא חוויה של פוסט-טראומה. אני מכירה אותה כבר מעל לשנה ויודעת שהיא לא עברה פגיעה מינית ועדיין, התחושה ברורה -"ממתי הוא שומר ככה?" אני שואלת "אין לי זיכרון של רגע בזמן או אירוע ספציפי אבל, בגוף יש זיכרון ממש מורגש של כוחניות. אני מרגישה בכל התאים בגוף שלי את הזיכרון, זה כאילו דחסתי אותו לקצה של התא, בכל תא. כמו החוויה של הגוף, כך בכל תא יש חלק דחוס וכואב…. בכל פעם שבעלי מתקרב, ההרגשה היא שהוא אונס אותי. בכל פעם. אני יכולה ממש לראות את זה עכשיו, כשהוא מתקרב מגיע הכיווץ. התחושה היא שאני עוברת דרך אונס בכל פעם שאנחנו שוכבים… זה אונס חוקי…" ש' וגם י' -מתמקדת שהגיעה אלי בגלל הקושי מול בעלה- נשואות לגברים עדינים שלא מבינים את מהות הרתיעה מהם. "ג' לא באמת מאיים עלי" אומרת י' "הוא לא יעשה שום דבר שאני לא מסכימה לו אבל זו התגובה שלי לאנרגיה גברית. התפקיד שלי כאשה שצריכה לספק משהו… זה סביב עניין הסקס" היא מסבירה "יש שם מורשת של שנים" היא אומרת אחרי שהיא נזכרת ביחסים בין ההורים שלה "הכאב הוא כמו חסימה צמיגית ושורפת שמורגשת מהגרון ועד הטבור. וזה לא קשור אליו, הוא לא מגעיל אותי. להיפך אני רק רוצה שהוא יציל אותי מזה" כשאנחנו נמצאות עוד עם התחושה הזו היא אומרת "הסקס הוא חווית השפלה עבורי. משהו שלמדתי שעושים כדי לספק את הגבר, בשביל שקט. שנים אני מתנהלת ככה" היא מסבירה. במפגש הבא י' ממשיכה עם החלק שזקוק לגבר תומך "הייתי רוצה שהוא יהיה איתי בלי לרצות ממני כלום " היא אומרת "לדעת שיש לי מקום בזוגיות שלנו גם אם אני לא אישה". גם ר', אתה אני עובדת מספר חודשים, מעלה מקום דומה כשאנחנו מדברות על הקושי שלה לקיים יחסי מין עם בעלה. "הדימוי שעולה לי" היא אומרת "הוא של הליכה על חבל דק. מחזיקה ביד אחת את 'שיעזוב אותי במנוחה' וביד השנייה את 'צריכה לספק את הסחורה', ובין שניהם אני, הולכת על חבל דק, מנסה להיות מאוזנת. כבר כל כך הרבה שנים…" -"למה את זקוקה כשאת ככה" אני שואלת "שיהיה על החבל מישהו מולי. שיעמוד איתי ויחזיק גם הוא. רק כשעומדים פה אפשר להבין איך זה להיות ככה. רק מפה אפשר להבין את זה" הגברים של אותן נשים חווים את ההשפלה שבדחייה החוזרת ונשנית, בטוחים שהעניין הוא סקס אבל, בפועל, מדובר על חווית פגיעה פנימית ועמוקה הרבה יותר. שלוש הנשים אומרות 'לא' לאקט המיני אבל למעשה, אצל כל אחת מהן ה'לא' מגיע ממקום פגוע אחר בתוכן. שלושתן צריכות את האמפטיה של בן הזוג ואצל שתיים עלה בבהירות שעל מנת לרפא את המקום הפגוע, הן זקוקות לתמיכה ספציפית מהגבר שלהן. ומה עם הגברים? הגברים הדחויים לרוב אינם ערים למורכבות שנמצאת בבסיס הנביעה של המילה 'לא'. הם חווים את ההדיפה שעל פני השטח כאישית ("היא לא רוצה אותי" / "היא לא נמשכת אלי") והסירוב או התחושה שהאישה שאתם 'עושה טובה' כשהיא נעתרת להם – הופכים מבחינתם להיות לב הבעיה של הקשר הזוגי. מנקודת מבטם, הפגיעה בהם היא בלתי נסבלת וכל גבר מפנה את הפגיעה פנימה לתוך חלקים כואבים בתוכו. יש שמרגישים איך כל זה מצטרף למהלך של דה-לגיטימציה להתחבר למיניות, יש שזקוקים לתהליך של העמקה הקשור בדימוי הגברי, חלקם פונים אל נשים אחרות או פורנו -ומפתחים פיצול שנע בין הפער בצורך לממש ובין רגשי האשם ותחושת המיאוס העצמית – ועוד. אותם גברים חווים מצוקה זהה לזו של הנשים אבל, מאחר והנושא הקשה ביותר לשיחה עבורנו הוא המיניות שלנו, הסבך מעמיק והולך. העניין הוא שכולנו חווינו, חווים או נחווה בתוך הזוגיות את המקומות הללו כגברים וכנשים. חלקינו לתקופות ארוכות יותר וחלקינו לתקופות קצרות (סביב הריון ולידה, בעיות רפואיות, טראומות ועוד). עבור רובינו השיח המיני אינו נגיש בתוך הקשר והשיח החברתי מרדד את העניין דרך הפרספקטיבה המצומצמת עד עלבון של 'כמה פעמים בשבוע אנחנו שוכבים'. כל חווית העומק, הבדידות, והכאב שכל אחד ואחת מאתנו חווה ברגעים הללו של בחירה לא לקיים יחסי מין – מרודדת בחברה שלנו לסטטיסטיקה, מעליבה של עיתוני נשים אליה מצורפים טיפים מביכים שמציעים לקנות לנז'רי ולנסוע לצימר. אלה מאתנו שחשים כבר את עוצמת הנתק בתוכם ובתוך הקשר, לא ירפאו בזכות הטיפים הללו. אז מה הפתרון? הכלי ההתמקדותי מסרב לתת פתרונות אינסטנט ודואג שכל תהליך יזכה להקשבה עמוקה ולפתרון ספציפי. אין פתרונות קסם. ההימנעות של אחת לא זהה להימנעות של השנייה ולכן גם השינוי שיקרה בזוגיות אינו זהה. כנ"ל לגבי הגברים: הפגיעה של אחד אינה זהה לפגיעה של האחר, ולכן גם הפתרון שיביא מזור שונה מאחד לאחד. בין הזוגות שפגשתי היו כאלה שהעמיקו בתהליך נפרד – כל אחד לתוך הפצע האישי שלו, ומשם חזרו לשיח משותף. היו כאלה אצלם המפגש של אחד מבני הזוג עם עומק העניין, הספיק כדי לאפשר התחלה של שיחה בתוך הזוגיות, היו כאלה שרק העמקה לתוך תחושת הביטחון שלהם בקשר, אפשרה  למידה מחודשת של מגע מיני ועוד. שינוי מגיע לא מהטחת אשמה הדדית אלא מהתבוננות ממושכת בכאב. המיניות האישית והמיניות הזוגית זקוקות להקשבה אמפטית וסובלנית – כל אחת לתוך הכאב שלה, כל אחד לפגיעה שלו. ועכשיו זה זמן מצוין להתחיל.

21 views

לקבלת עדכונים ויצירת קשר

  • Grey Facebook Icon

אימייל: Katikimchi@gmail.com     |       טלפון: 052-6000909

© 2020 by Kati Kimchi.

  • Grey Facebook Icon