היא הגיעה לקליניקה ורצתה להתמקד על הדיאלוג שיש לה בחיים עם תשוקה "היו שנים" היא הסבירה לי "שהייתי הייתה כבויה לגמרי, בעיקר אחרי הלידות, ועכשיו, כשאני מתעוררת סוף-סוף זה לא מול בעלי, זה ביחס לגברים אחרים וזה אוכל אותי. אני ממש נמשכת לגברים אחרים. תעזרי לי" היא ביקשה.
אחרי שנים של עבודה בתחום המיניות וזוגיות יכולתי להרצות לה על הקשר בין תשוקה וזוגיות, על הורמונים, תקשורת זוגית ומחקרים חדשים שעניינם אי-השפיות שבמונוגמיה אבל, העדפתי לשתוק.
יש משהו בתשוקה של אדם שמאד קל לשים עליו תוויות אבל, כמו שאין כאב אחד לכולנו, שמחה אחת או געגוע זהה כך, גם התשוקה שלה הייתה, באותו רגע התשוקה שלה בלבד. שאלתי אותה אם היא סקרנית לראות מה יש שם – מה התשוקה שלה מספרת לנו על עצמה עכשיו והיא הסכימה ועצמה עיניים.
הנחיתי אותה לחוש את הגוף שלה מבפנים ולראות אם יש אזור אליו היא יכולה לשים לב והיא הניחה את היד על החזה "אני לא נושמת טוב" היא אמרה "משהו מאד שטוח, לא נשימות עמוקות… תחושה של חנק" היא הבהירה "אני נחנקת".
הסיפור של התשוקה שלנו לא קשור רק באיברי המין שלנו, הוא קשור בדרך שבה אנחנו חיים, ביצירה, בתנועה שלנו בעולם, בתקשורת עם עצמנו ועם בני הזוג שלנו. ג' הייתה עוד עם חווית החנק וממנה הגענו ללב העניין: הצורך של ג' לבוא ליידי ביטוי בקשר, הצורך שלה להיות במגע עם העולם. המגע שהיא קיוותה לו היה פיזי אבל, בסיום התהליך עלה שמדובר גם בתנועה אחרת בין פנים וחוץ בתקשורת אחרת עם העולם, ביכולת לבטא ולהגיד 'בא-לי'.
האנרגיה של היצר היא בדיוק זו, אנרגיה צעירה וחיה שאומרת 'בא-לי' בדיוק כמו שמתחשק לי לאכול שניצל למרות שאני צמחונית, שבא לי להבריז מהעבודה וללכת לים, שבא לי לישון כל הבוקר, לרקוד או לעשות אהבה. 'בא-לי' זו צפייה לגיטימית מהמציאות אבל, כשהיא מתחברת לרצון להחליף ריגושים עם אדם זר היא מסומנת באיקס אדום גדול כי למעשה התשוקה זוכה ליחס שונה בעולמות שונים: כשאנחנו יוצרים או משחקים למשל, רובינו מאפשרים לה להוביל ולקחת אותנו למקומות מפתיעים אבל, כשמדובר בהקשר המיני הקושי הוא כפול:
היא מכילה הרבה יותר אנרגיה מורגשת וההורמונים, המיינד והגוף הופכים את החוויה למציפה – עד בלתי ניתנת לעצירה (המילה שניתנה לרגעים הללו היא 'חרמנות' שמעלה בעקבותיה ניחוחות של מקום נמוך, של ייצר השולט באדם).
בשונה מעולם היצירה – בו הסביבה מעניקה לגיטימציה וחופש להתנסות- השדה המיני מחזיק בעיקר איסורים (לא נכון לגעת ככה / זה נחשב סטייה / היא אהבתו הקודמת של החבר / הוא גבר נשוי/ היא צעירה מדי / זה יותר מדי / זה לא מקובל) ואז הפחד לפגוש את התשוקה הוא עצום: איך אפשר לגעת במקום המציף הזה כשיש כל כך הרבה נכון ולא נכון? איך נדע לעצור? ומה אם לא נדע?
לפעמים, האיקס האדום הוא חברתי או מוסרי ולפעמים האיקס הוא שלנו, מקום פנימי שלא נותן לגיטימציה לתנועה יצרית. גם אנחנו, יצורים חברתיים שכמותינו, מעניקים לעצמינו ולתשוקה שלנו לנוע אך ורק במסלול ה'מאושר חברתית': זוגיות ממוסדת, מין מוגן, מינימום סטיות, תקינות מגדרית, גיל סביר וכו' וכו'. אבל, מה לעשות שתשוקה היא מרחב לא-ידוע? פראי ומופרע?
"אני רוצה שתהיי איתי בדרך לשם" אומרת ל', מתמקדת מנוסה "אני איתך" אני אומרת "נעשה את זה בקצב שהכי מתאים לך"
"אני רוצה לפגוש את התשוקה שלי" היא מסבירה "אבל זה כל כך מפחיד. כשהיא שם, אני מרגישה שאני לא יכולה לעצור את זה"
התהליך נמשך לתוך מסע זהיר של כמעט 40 דקות עד שהיא אומרת "אני יכולה לראות אותה עכשיו. היא כמו לונה-פארק עצום, מלא מגלשות, מתקנים, מוסיקה ואורות…. זה קצת יותר מדי בשבילי להיות עם זה עכשיו"
"אז בואי נאט רגע" אני מציעה "תראי איך נכון"
"תישארי לידי" היא מבקשת "אני ממש רואה את שתינו בכניסה לשם, הולכות ומתיישבות על איזה ספסל…"
"ואיך את עכשיו?" אני שואלת בזהירות
"אני מקנאה בכל מי שעל המתקנים. בבת אחת בא לי לקום ולעלות על כולם. ולא אחד אחד אלא להרגיש שאני על כל המתקנים יחד בו-זמנית וכל החזה רועד לי מהתרגשות…. טוב, עכשיו את מבינה למה זה לא טוב לי להתקרב לדבר הזה?!"
רובינו מפחדים מהתשוקה של עצמינו. חלקינו נכווינו ממנה. חלקינו נכווה מהתשוקה של אחרים.
אנחנו מעדיפים במודע או שלא במודע לשמור ממנה מרחק ביטחון אבל אז, מגלים שהיא התרחקה כל כך, שמשהו בתוכנו כבה: "אני מרגיש שאני לא בחיים" משתף נ' "כל מה שנשאר בי מהאש הגדולה שבערה שם בעבר זה רק נר, ואולי גם זה בקושי".
לא סתם רוב ספרי הייעוץ המיני, הטיפים בעיתונים, ויועצי הזוגיות עוסקים בשאלה: איך להגביר את התשוקה בזוגיות – כי רובינו מעדיפים באופן לא מודע – להתרחק או להרחיק אותה מאתנו.
ועדיין, הדרך אליה מאיימת, ההצפה הרגשית זכורה לגוף והוא דואג: האם באמת אני רוצה לחזור להיות בקשר עם כל זה? ומצד שני, האם אני יכול לחיות בלי ?
בתהליך ההתמקדות אנחנו צוללים לתוך המרחק ביננו ובין התשוקה שלנו (מה יצר אותו? מה קורה לנו כשאנחנו בתוכו? למה אנחנו זקוקים?) ואז, מתבוננים בתשוקה עצמה. לומדים אותה. מעמיקים לתוך הניואנסים שהיא מספרת, חשים אותה באיברים שונים, מבינים את התנועה שלה. בתהליך ההתמקדות, ניתן להקשיב לכל החלקים שעולים ביחס לתשוקה אבל, אפשר גם להקשיב לתשוקה עצמה ובמקום לפחד ממנה, או להיות מוצפים על ידה, למצוא נקודת מבט לא מעורבת ולהקשיב לסיפור שלה ולשמוע ממנה – איך היא רואה את מערכת היחסים ביננו.
לרוב, זוהי תחילתה של ידידות נפלאה.