איש עומד ומרצה ב Ted Talks. הוא אומר שאנחנו צריכים ואמורים לחשוף ולחוות את הפנטזיות שלנו "זה נהדר לזוגיות" הוא מסביר "ועבור חיי המין".
הוא כריזמטי, חמוד ועדיין, אני חושבת על הפנטזיה של ג': לשכב עם נשים שהן בנות הזוג של החברים הקרובים שלו. איך מגשימים פנטזיה כזו? איך בכלל מודים בקיומה?
חושבת על ה' שהפנטזיה שלה כרוכה בכל כך הרבה כאב והשפלה פיזית כשבמציאות היא זקוקה בעיקר לעדינות והכלה, חושבת על נ' שמסעיר אותו לחשוב על אשתו עם גבר זר, על א' שנשואה לגבר אבל מפנטזת על אורגיה נשית, על ר' שמתרגש מלחשוב על תוקפנות מינית בעוד הוא טבעוני מתוך אידאולוגיה, ועל א' שרוצה כבר שנים את אביב אלוש.
האם באמת נכון לנו לחשוף, לשתף בפנטזיות ולנסות לגעת בהן במציאות?
לפעמים אני עייפה מהאנשים האלה שאומרים לנו איך נכון לחוות את המיניות שלנו ומה ישפר אותה ועדיין, מוצאת את עצמי נמשכת שוב ושוב למרצים הכל-כך-בטוחים-בעצמם האלה.
בשדה הזה, כל אדם שיודע, שמעביר את המסר בבהירות – הופך למישהו שמתמגנטים אליו: אולי הוא יודע איך נכון לי להיות עם החלק התקוע כל כך הזה? עם המערה האפלה שהיא המיניות שלי, עם הדד-אנד שהיא התשוקה בזוגיות?
לעומתם, מחוזות העמימות, הערפול והלא-ידוע – בהן אני מתפלשת עם מתמקדים כבר שנים – לא מגיעים אל המסך או העיתונות.
המיניות, פנים רבות לה. יש את הסקסי השיווקי ההוליוודי בו האורגזמות הן מחווה פוטוגנית של עונג פיזיולוגי אבל, יש גם את עולם הכאב והמורכבות הפנימית בו התשוקה היא למעשה מראה דרכה נכנסים אל העולם של עליסה בארץ הפלאות.
בעולם הזה אין מושג לאן נגיע, אבל, מניסיון, כניסה משם תשלח אותנו היישר אל המחוז הכי בודד ביקום שלנו. זה שהכי צריך תשומת לב. זה שרובינו מעולם לא ביקרנו בו.
במחוז הזה עצות כמו 'לספר על הפנטזיות שלנו לבן הזוג' מתקבלות בתמיהה ע"י מפלצות יתומות, כאב פיזיולוגי וזיכרונות שאיש לא רצה בהם. שם מתקבצים החבר'ה של התת מודע המיני שלנו ומדברים על דברים מאד לא סקסיים כמו ביטחון, בדידות, הורים...
שם, הפנטזיה היא רק דרך לצלול לעומק הגוף שלנו, מתוך ההבנה שכשהגוף מתרגש כל כך ממשהו ומגיע לאורגזמה – סימן שמשהו עמוק ננגע, נמשך לשחזר שוב ושוב את הפנטזיה ופורק ריגוש גדול.
ג', שרוצה לשכב עם בנות הזוג של החברים שלו, בעצם מבקש עיניים שיכירו בו ובגבריות שלו,
א', שמפנטזת על אורגיה נשית, זקוקה לחיבוק רך, מכיל ואינסופי
ר', הטבעוני מבקש להתחבר לגבר האלפא שהוא.
כמובן שיש פנטזיות ויש פנטזיות. הפנטזיות שאני מדברת עליהן, אלה שחוזרות על עצמן ושאותן אנחנו מתביישים לחשוף, מהוות דלת לממד רגשי עמוק יותר.
ברגע שאנחנו מעמיקים אל תוך הפנטזיה המינית שלנו, נותנים לה מקום, ושואלים מה הצורך העמוק שנמצא שם, המהלך הוא רגשי-טיפולי. הוא רחוק מאד מלספר לאשתך על פנטזיה שובבית בה החשק שלך הוא לעשות סקס במקום ציבורי – ואז להגשים את זה.
מנקודת מבטי, לא משחקים עם פנטזיות עומק. ולא מספרים אותן לאדם שעלול לנהוג בהן בגסות רוח, לשפוט אותנו או לבקר.
הפנטזיות שלנו הן עולם של מורכבות רגשית עמוקה ולמרות הממד הסקסי שיש בהן – רק אנחנו יודעים אם לשתף אותן או לא.