Search
  • קטי קמחי

פיצול ודיכאון

יש אנשים אצלם סממנים של דיכאון הם חלק מובנה מתהליך החיים, התמודדות עם שינוי, גדילה וכאב. זה יכול לבוא לידי ביטוי באופנים מינורים יחסית כמו עייפות, רצון להתנתק, חוסר חשק מיני, או באופנים מאז'וריים כמו אפיזודות של בכי או מחשבות ביקורתיות, הצפה, ייאוש ואשמה, התמכרות, דפוסי מחלה ובמקרי קיצון, קושי בתפקוד, התקפי חרדה ממושכים ודיבור אבדני המחייבים טיפול פסיכיאטרי.

אחד הסממנים המובהקים של דיכאון קשור ודומה לאחד הסממנים המובהקים של טראומה והוא - ניתוק.

דיכאון הוא אפיזודה בה אדם מרגיש שאינו יכול להתמודד עם המציאות ולכן חלק בו נוטש. כש 10% ממי שאנחנו מתנתק, אפשר להמשיך לתפקד כרגיל ולרוב גם לחזור לעצמנו אבל כש 50% מאיתנו אינם ורק הקליפה שלנו ממשיכה לתפקד או כש 90% מעצמנו רוצים להיעלם, מדובר במצוקה שחשוב לשהות איתה.

.

הקיום הרגשי מאפשר תנועה פנימית של חלקים נוכחים יותר ופחות, חלקים מודעים וחלקים שאינם מודעים אבל, חווית הפיצול הטראומטי וחווית הדיכאון משגרת חלקים מוכרים, מתפקדים ואהובים, כאלה שאנו מזוהים איתם, אל הצללים.

לרוב, לא מדובר בחלקים זניחים אלא בצדדים בנו שהיו חלק מהאני השלם : תשוקה, שמחת חיים, חברתיות, יצירתיות נעלמים ומותירים אחריהם קליפה מתפקדת - יותר או פחות.

כשמדובר באפיזודות של ימים ספורים, אנחנו נושמים ונותנים לשלב הזה לחלוף אבל כשמדובר בשבועות, חודשים או שנים של מרחק מחלקים שמאפשרים לנו לחוש חיים, ההשפעה של הניתוק היא עצומה.


בדומה למערכת הגופנית, שיודעת לבחור ברגעי מצוקה בחלקים שחיוניים לתפקוד ובין אלה שניתן לוותר עליהם - כך גם המערכת הרגשית עובדת עם תיעדוף ופיצול.

"מדוע אנשים לא נכנסים ויוצאים מתגובות שונות כפי שבעלי החיים עושים זאת?" שואל פיטר לוין "אחת הסיבות לכך היא שהניאו-רקורטקס המפותח מאד שלנו (המוח הרציונלי) מורכב כל כך ובעל עוצמה כזו שבאמצעות הפחד ועודף השליטה הוא יכול להפריע לדחפים האינסטנקטיביים הסובטיליים והמצמצמים… ובעיקר מתעלם הניאו-קורטקס בקלות מחלק מהתגובות האינסטנקטיביות והעדינות ביותר…"

בתוך אירוע, או רצף אירועים של הצפה, כאב או חרדה אנו חווים רצון פיזי לברוח אבל, בגלל שחזור של טראומה, קונפורמיזם, ריצוי או התנהגות נאותה, אנו נשארים במציאות של מצוקה ואז, חלק פנימי שחש את הצטברות הפגיעה, עוזב.

על פני השטח אנו משאירים קליפה אנושית שמנסה לתפקד אבל חלק בנו צולל, בורח, מנסה להתכסות ולא להיחשף לאספקטים המכאיבים של המציאות.


מציאות מפוצלת היא חלק משרידות של מערכת רגשית בריאה ומי שעושה תהליך חקר, יוכל לזהות אפיזודות של דיכאון לאורך חייו המופיעות בוריאציות שונות של ניתוק.

לפעמים, הפיצול הוא רגשי ולפעמים התגובה הסומאטית לאירוע או מצבי חיים מתמשכים של מצוקה תהיה מחלה, סימפטום או כאב, התמכרות למסכים, גראס, אלכוהול, אוכל ופורנוגרפיה - שיאפשרו לנו לעצור, להתנתק או לצלול למקום בו נפסיק לחוש את הגירוי הבלתי-נסבל של המציאות.


שירה, בת 51 בשיאן של תופעות גיל המעבר מספרת לי על תקופה של דיכאון של יותר מחודש "היו לי לא מעט אפיזודות של דיכאון בחיים" היא מספרת "אבל זו מרגישה עמוקה וארוכה יותר".

הדימוי שעולה בהתמקדות שלה הוא של הליכה בתוך ביוב "הכל חשוך, מחניק ומסריח, החולדות מתחילות להתקרב, והקול היחיד שיש לי בראש הוא 'אני לא מסוגלת להיות פה. אני חייבת לצאת מפה. חייבת לצאת'."

"יש שם חלק" אני מהדהדת "שמסמן את תחילת הניתוק והוא קשור לאמירה 'אני לא מסוגלת להיות פה'"

"כן," היא אומרת "ואז מגיעה דמות, דומה קצת לחלילן מהמלין אבל, במקום להוציא את החולדות, הוא מוציא אותי משם. הוא מוביל אותי אל פתח הביוב ולוקח אותי רחוק רחוק משם. ככל שאני מתרחקת אני נרגעת. אנחנו הולכים ויוצאים מהביוב, יוצאים מהעיר ומגיעים לנחל. שם הוא משאיר אותי לבד. אני יושבת על שפת המים. זה מרגיש שאצטרך לשבת שם ימים ארוכים עד שבאמת אוכל לחזור".

שירה ואני משוחחות על הדימוי של המרחק הפיזי שהיא זקוקה לו ואני מזכירה "בחלק האחרון אמרת את יודעת שתצטרכי לשבת שם זמן ממושך כדי לחזור. זה אומר שמשהו בך יודע לבד מתי מסתיימת השהיה ליד הנחל? "נכון" היא אומרת "אני לא יודעת להסביר את זה עדיין. אני נמצאת שם עד שאני פשוט מתחילה לחזור. מתאים לי לחזור ולראות את העיירה שהשארתי מרחוק אבל, גם ישנו הפחד שכל זה ישחזר את עצמו".

אנחנו משוחחות על השלב הזה ובהמשך גם עולה השאלה 'מה גרם לך לרדת לביוב מלכתחילה'.


לכל אדם חלקים שגורמים לו להיכנס לתוך סיטואציה שעלולה להיות מסוכנת רגשית עבורו. לפעמים מתוך קונפורמיזם, לפעמים מתוך ריצוי, קרבנות, רצון להוכיח, התקווה לגדול דרך התמודדות עם מקומות מאתגרים, אוטומט, חוסר יכולת להציב גבול, ריגוש או התגייסות עבור אחרים. "אז, אם ידעת שכ"כ מגעיל מסריח וחשוך שם, מה גרם לך להיכנס אל הביוב ?" אני שואלת את שירה.

"יש קול שאני מכירה" היא אומרת "זה לא כ"כ ברור כרגע, אבל הוא מזכיר לי מאד את סבתא שלי מצד אמא. פולניה. אלמנה מגיל צעיר שמאז ומעולם נפנפה בגאווה בכך שלא נישאה לגבר אחר והתמסרה לגידול הילדים והמשפחה "זה כמו קול שאומר 'אני אעשה את זה בשבילכם. אני אקריב את הרצון החופשי שלי, אבל אתם תהיו עדים למחיר ששילמתי".

פיטר לוין משתמש במונח 'ניאו-קורטקס' עבור החלקים המודעים שבוחרים לא להקשיב לדחף הפנימי לברוח אבל, תהליך התפתחות רגשי מאפשר לנו להעמיק עוד ולהכיר באופן אינטימי את אותם חלקים בתוכנו.

היכרות עם הקולות שמנהלים אותנו בזמנים של מצוקה ופיצול מאפשרת לנו לבחור אחרת. הבנה ועבודה איתם מחזירה תחושה של נוכחות רחבה לאותם רגעים מציפים ובשלבים מאוחרים יותר, מיצרת גם חוויה של שליטה מחודשת במציאות הרגשית.


מנקודת מבטי, בשונה מדיכאון שנגרם בשל אירוע טראומטי ולא צפוי, אירועי דיכאון נקודתיים קורים בשלבים קבועים:

  • כניסה למקום שאנחנו לא רוצים להיות בו

  • דפוס שגורם לנו להשאר ולשהות במקום של סבל

  • התעלמות מהסימנים הפנימיים שמבקשים לעצור או לברוח

  • רגע שיא של חוויה פנימית שבה נחצה הגבול (שלב של הצפה, חרדה, כאב)

  • פיצול: משהו בי נשאר וחלק אחר בי נוטש

  • שהיה במצב פיצול

  • חזרה הדרגתית אחרי זמן (בזכות משאב, חווית ביטחון מחודשת או נקודת מבט שמאפשרת התקרבות פנימית)


בעולם המיניות, דיכאון מקושר לאובדן התשוקה.

פעמים רבות הפיצול הפנימי קשור לקיום יחסי מין ללא תשוקה, חוסר תקשורת בזוגיות, מגע לא קשוב שחוזר ונשנה, השפלה או דחיה.

הידיעה ש'צריך' לקיים יחסי מין בשביל לשמור על שלום בית, הרצון לחוש אינטימיות, והתקווה למגע מובילים אותנו, כל אחד מתוך הדפוסים הפנימיים שלו, לשהיה במצבים בהם חלקים פנימיים מבקשים לברוח מהם.

החלקים שדוחפים אותנו לדינמיקה מינית לא בריאה אינם קשובים לחלקים שמתכווצים שוב ושוב, כך שהשדה האינטימי הופך ממקום של ריפוי למקום של כאב.

ככל שאנו נשארים בו יותר וחוצים גבולות, כך הפיצול הפנימי יהיה גדול יותר ויופיע באופנים שונים: אבדן תחושת החיות, נתק מחלק הגוף התחתון, בעיות תפקוד, התמכרות לפורנוגרפיה, מין לא מדובר מחוץ לקשר ועוד.

אל הקליניקה יגיעו אלה שרוצים שינוי ושאינם יכולים לשאת אותו יותר את המצב המפוצל, ואלה שלא יגיעו הם אלה שיכולים לשאת מימד של ניתוק בחוויה המינית שלהם ולוותר על אספקטים מסוימים בחייהם בתמורה לתחושת ביטחון כלכלי ורגשי.

מבחינתי מדובר בבחירה לגיטימית לחלוטין.

בדומה לשממית המוותרת על זנבה על מנת לשרוד, המבנה הרגשי של חלקנו לא מאפשר עבודה פנימית או זוגית עם נושאים שקשורים במיניות.

עבור אלה שכן מנסים להתחבר שוב ולחזור מגדת הנחל דרך עבודה רגשית, אני מרגישה שהדרך הנכונה ביותר היא לעבוד באופן משולב:

תהליך אישי שמעמיק לתוך רבדי הניתוק, חצית הגבולות, ההצפה והייאוש

ותהליך זוגי שמאפשר מפגש וריפוי של הזוגיות.


207 views0 comments

Recent Posts

See All