top of page
Search
  • קטי קמחי

מטפל אנושי




"כשאנחנו מקשיבים למטופל שמספר על דברים שקשה לנו לשמוע. במצב זה, נדרשת אמפתיה כפולה – כלפי עצמנו וכלפי האחר.

מה שמצאתי הוא שכשאני מאזין לאחר (כי אכפת לי ממנו) ואז אני שם לב לסיפור שמתרחש אצלי – אז יש לי אפשרות לפנות את מה שחשבתי, ולהקשיב לתחושות של מי שמולי….

תשאל את עצמך מה האדם אומר? האם אתה יכול להרגיש את זה בגוף שלך? ואז זה יצא נכון אני לא צריך לדאוג אם אמרתי את זה נכון או לא, כי אני מרגיש את זה

כי עצרתי כדי לפגוש את התחושה בתוכי...

גם בטיפול, וגם ביחסים –לתת לזה להתפתח מעצמו. זה המפתח. יש דרך מסוימת בה התהליך יתפתח ואני לא אמור לדעת איך. אני מסתמך על כך שהתהליך יגלה את עצמו.

אני נדרש להקשיב ...

הסיטואציה היא אף פעם לא מה שחשבתי שהיא. היא תמיד משהו יותר עמוק

לכן לתת לדברים להופיע, להתפתח מעצמם זה רלוונטי בטיפול ובפילוסופיה ובמערכות יחסים". ג'נדלין


מטפל טוב מתפתח בשני שלבים עיקריים:

הראשון הוא למידת כלי טיפולי והתמחות בו

השני הוא אפשור לחלקים אינטואיטיביים בו לקבל מקום


שנים של לימוד כלים, שיוף והתמקצעות, ניסוי וטעיה מפתחים משענת מקצועית שאפשר להתרווח אליה כשכל דינמיקה מביאה איתה התנהגות חדשה ומוציאה מאיתנו חלקים שונים.

הניסיון והמשענת המקצועית שיצרתי איפשרו לי להיות בטוחה באופן בו אני מקשיבה ומלווה תהליך. השקט שהמקצועיות העניקה לי, איפשר לי להקשיב גם לקולות פנימיים ועם השנים למדתי לסמוך על חשיבות הקולות האלה, הרלוונטיות שלהם והצורך שלהם להיות נוכחים במרחב. לרוב אני כותבת אותם לעצמי כשהם עולים אבל אם הם לא מתפוגגים, אני מנסחת אותם בקול:

"אתה יודע, לכל אורך החלק האחרון של השיחה הקשבתי לך אבל בתוכי חוויתי מתח. כמו ציפיה למשהו בלתי נראה שמבקש להתפרץ. יכול להיות שיש שם עוד משהו?"

או

"את יודעת, שמתי לב שלאורך התהליך, צללת לשתיקות ארוכות. זה יצר בי תחושה של מרחק, כאילו לא הצלחתי להגיע אליך באמת. יכול להיות שאת בוחרת לעבור את התהליך שלך לבד? יכול להיות שזה לא רק קורה בינינו אלא בעוד מקומות?"

או

"כששיתפת את כל זה הרגשתי את הזהירות שלך. יכול להיות שיש כאן חלק נוסף שאומר שגם כאן, שגם מולי, תהיה אכזבה?"



קשה להסביר את רמת הוודאות שאני חשה כשאני מעזה לומר את הדברים, אבל עבורי זו ידיעה גופנית מורגשת של משהו נוסף שמתרחש. אם יש לי ספק, אני לרוב מנסחת את הדברים בעדינות ושואלת "זה מתאים שאשתף אותך במשהו שעלה בי?"

בגלל שהדברים התנסחו מתוכי ולא מתוך המטופל, אני מזמינה את הצד השני להגיב או לדייק את מה שאמרתי ולעולם לא אתעקש אם התגובה תהיה של 'מה פתאום' אבל, עם השנים גיליתי שקולות שמקבלים ביטוי או ערוץ דרכי, הם חלקים מהותיים עבור התהליך ועבור הדינמיקה שמשתחזרת.

אותם חלקים שאנו מתלבטים אם לומר אותם הם אלה שזקוקים לנראות ולרוב, אחרי שיח ושיתוף הדדי, התחושה היא של "תודה שאת רואה ועושה לזה מקום".


"אנשים מחוברים זה לזה בדרכים הרבה יותר מסתוריות מכפי הנראה על פני השטח, ולא פעם מה שמתחולל באדם אחד יכול להשפיע על אחרים הקשורים אליו או נמצאים בחברתו , גם אם אינו אומר דבר וגם אם הם עצמם אינם מודעים לכך. אם יקשיבו פנימה יוכלו ללמוד הרבה על הזולת, רק מתוך הקשבה זו לעצמם". (דני לסרי. מתוך דברים פשוטים)


חיבורים בין מטפל ומטופל קורים באינספור דרכים וכשהגב המקצועי איתן, אפשר להתפנות ולחוות התרגשות עמוקה, אי-ידיעה לגבי הצעד הבא, משיכה מינית, פתיחת לב ואפילו בדיקה מחודשת של גבולות.

"מה שביקשת ממני הוא מהלך שמעולם לא עשיתי" אני אומרת אחרי שתיקה ארוכה שבאה אחרי בקשה של אייל לחבק ולערסל אותו בזרועותי "הגבול בקליניקה שלי הוא שאין בה מגע, ועדיין, נוכל לנסות ואני אבדוק איך זה מרגיש"

חיוך והכרת תודה הפציעו על הפנים שלו כשאמרתי את זה "זה בסדר מבחינתך שננסה ואני אדייק את הגבולות שלי?" שאלתי "כן. אני מרגיש שאת רואה אותי ומרגיש אהוב" הוא אומר.


כמה קל לשבת בכורסה הנוחה שלי, אל מול השעון המתקתק, לומר את מה שאני יודעת, להקשיב באופן שאני כל כך מיומנת בו ולהיאנח בנחת וסיפוק בסוף יום. קשה הרבה יותר לצלול ולחזור לנוכחות, ליצור מהלך שמשלב מספר טכניקות של הקשבה, להיות ערה למה שעולה בי בכל רגע, ולהסכים לבחון שוב ושוב את היציאה מאזור הנוחות.


בספר שכתב ג'נדלין עבור מטפלים הוא מנסה לדייק את ההבדל בין התמקדות וטיפול פסיכואנליטי:

"במהלך הטיפול, רצוי שהאינטראקציה לא תשחזר לעיתים קרובות מדי מהלך דברים אופייני לילדוּת, שבה מישהו אחר מגדיר את המציאות עבור המטופל והוא אמור רק להקשיב. כולנו חווינו אינטראקציה כזו עם הורים, מורים, מומחים, חברים עם עודף ציפיות, וכנראה גם עם מטפלים לא מיומנים.

באינטראקציה כזו, האדם האחר פעיל, חיוני, רואה דברים בבירור, מסביר במפורש, תופס מקום, מגדיר את העולם ומתקדם - בדיוק סוגי הדברים שעל המטופל לעבור. כל אותו זמן, המטופל פאסיבי, נכפה, אמור להקשיב ולהרחיק את המחשבות והתחושות שלו שנמצאות שם כבר, לדחוק אותן לפינה, לדחוס אותן עוד כדי לפנות מקום לדברים שנאמרים לו, ואז לחכות עד שהאדם האחר יגיע לנקודה אותה הוא מבקש להבהיר, לעקוב אחר טיעוניו של האחר ולהבין את הגיונו הבריא.

זו בדיוק סוג האינטראקציה הממשית ממנה עלינו להימנע רוב זמן הטיפול. מעט מאוד דברים חדשים יכולים להתרחש כך, גם אם הדברים שאנו אומרים חשובים מאוד"


כמה קל לומר לאדם שמולנו למה לדעתנו הוא זקוק ולעומת זאת, כמה קשה לשהות איתו בתוך הקושי, לצלול יחד אל המסתורין שחי בו עכשיו, בלי לדעת עדיין מהו הפתרון.

תנועה עדינה המשלבת את ידיעת המהלך ואת ההסכמה לחוש בכל רגע את הדינמיקה האנושית, מייצרת מודל של הקשבה בו אפשר להיות יחד בנוכחות, סקרנות ותנועה.

התקווה שלי היא היא שהאופן בו הטיפול מנכיח נוכחות קשובה, תטמע במטופל ותאפשר לו להיות עם חלקים בתוכו כשם שאני איתו.

אמפתיה, אנושיות, אומץ, וביטחון אצל מטפל, מאפשרים הבניה פנימית חדשה אצל המטופל.

כששנינו יחד מקשיבים לחלקים בתוכו, צועדים יד ביד בשביל לא ידוע, תקועים בביצה או מביטים בתהום, הנוכחות שלי היא זו שמעניקה אומץ והשראה למהלך הבא.

השילוב בין ידע, מסגרת ואנושיות מייצר אינטימיות שונה בכל פעם מחדש וההסכמה של מטפל לאתגר את עצמו ולהסכים לחוש את המרחב והרבדים שמשתנים בתוכו בכל סשן, מאפשר תהליך חי ועמוק.


קל להיכנס לעמדת המטפל הכל יודע, להישען אחורה אל שנים של למידה, מורים ותהליכים, לדפדף בספר הפנימי שלי ולחוש מוגנת.

כמה קשה לאפשר לחלקים אנושיים שהם חלק ממני מקום בקליניקה ולאפשר לעצמי להיות פגיעה, בקצב אחר, עם חוש הומור או רגשות שמציפים אותי בזמן ההקשבה.

שנים של עבודה לימדו אותי לא לפחד ואפילו להסכים להביא עוד ממני אל המפגש.

הגבול בין חברה/מטפלת/מלווה/שותפה למסע הוא חמקמק אבל, עבורי לרוב הוא הטעם המיוחד שיוצר את האינטראקציה האנושית.


0 views0 comments

Recent Posts

See All
bottom of page