התנועה בין חופש מיני ובין ביטחון

אנחנו חיים בתקופה בה הצורך לחיות חיים מיניים יצריים ומחוברים לגוף מדובר ולגיטימי אבל, בו-זמנית יש קול נוסף שחי ומדבר בתוכנו. לצד הכמיהה לחופש ולחיבור נמצא בכל אחד מאיתנו החלק שזוכר את ההיסטוריה האנושית שקשורה במיניות, החלק שיודע עד כמה היא עלולה להיות מסוכנת או עד כמה אנחנו פגיעים כשאנחנו מיניים.

החלק לפיו מיניות היא מסוכנת מייצג את הפטריארכיה, הדת, הסדר החברתי ואומר משהו כמו: 'מיניות צריכה להיות מוגדרת, תחומה לאירועים מסוימים. היא צריכה להיות מוגנת או שייכת לממסד אחרת, עלולה להיווצר פגיעה רגשית, פיזית, או קונסטלטיבית'.

נשים בעיקר מכירות את הבוטות של הקול בתוכן שאומר בקול רם יותר או פחות ש 'מיניות לא מרוסנת מובילה לפגיעה, אונס, הריון לא רצוי, נידוי או מוות'.

ההיסטוריה האנושית מזכירה לתת-המודע שלנו עד כמה חופש מיני, בעיקר עבור אישה, הוא סכנה: אישה שחיה עם גבר יצרי עלולה לחוות בגידה או נטישה ואישה שהחלק הייצרי שלה חזק, עלולה לאבד את כל היקר לה.

לפי אותו חלק לא מודע המוטמע בנו, מיניות נשית היא שער מאיים ועליה להיות מוגבלת באיסורים נוקשים או להיות בבעלותו של גבר (אל, אדון, אבא או בן זוג).

עונג מיני, חיבור לייצר והחופש לבטא מיניות הוא סכנה עצומה לאישה, למשפחתה ואפילו לקבוצה בה היא חיה.

אישה משוחררת היא זונה או לילית, ומיניות חיה ופרועה שייכת אך ורק לנשים שהפכו מוקצות חברתית ודמן הותר.

לא הרבה שנים עברו מאז אלה היו הקודים השליטים בחברה המערבית. אותו חלק אדוק ומרסן עדיין טמוע בנו כיום והוא זה שיוצר את הקונפליקט העוצמתי ביותר בעולם החקר המיני: ביטחון אל מול חופש.

אותו קונפליקט פנימי וחיצוני גורס ש, באופן לא מודע, אנו קרועים בין הצורך להביע את עצמנו מינית, ובין הידיעה שהתנהלות כזו תפגע ביקרים לנו או בנו.

הידע הקונסטלטיבי וההיסטורי הטמון בנו עדיין טוען -באופן מודע יותר או פחות- שמיניות צריכה להיות מוגבלת, כי מיניות חופשית משמעה אסון.

רובינו, נאורים ומפותחים, מתקשים להאמין שחלק כזה קיים בתוכינו, ואלה המבקשים לחוות מיניות חופשית לרוב טוענים שאותו חלק נוכח בעולמם אך ורק בגלל בן/בת הזוג: "הוא ימות אם הוא ידע" או "היא תפרד ממני בשניה שהיא תגלה שאני אפילו חושב על זה".

אנחנו בונים תילי תילים של איסורים אותם, לדעתנו, מחזיק בן הזוג ה'שמרן' ומספרים לעצמינו שאלמלא היא/הוא היינו חופשיים לחוות את מלוא התשוקה והחופש המיני.

אבל כל זה כמובן לא מדוייק.

החלק האוסר עלינו הוא חלק מאיתנו ותהליך התפתחות מינית קורא לנו לשים לב לשניות הזו בתוכנו.

תהליך הקשבה לגוף הרגשי מלמד אותנו לשים לב לקולות הלא מודעים שמפעילים אותנו מבפנים.

החלק שאוסר עלינו להיות מיניים חי בכפיפה אחת, או לייתר דיוק, בגוף אחד, עם החלק שמבקש תשוקה וחופש ומכאן הקונפליקט:

שני קולות חיים בי: זה שיודע שאם לא אחווה את מלוא הפוטנציאל המיני שלי, לא אזכה למימוש אמיתי וזה שיודע שאם אחווה את זה, אני עלולה לאבד את כל היקר לי.

השניים הללו מייצגים נראטיב הופכי ולכן, ככל שהאחד מתחזק, כך מתחזק השני לרוב, לתוך חוויה של מאבק פנימי.

"אני כל כך עייף מכל זה" ג' אומר בסיום הפגישה והעיניים שלו מתכסות דוק של דמעות, ואני מסכימה איתו. גם אני יודעת עד כמה המאבק הזה מתיש ועד כמה התהליך עלול ללבות את הקושי כי, ככל שנעמיק ונחקור את האש, כך גם החלק שמתנגד וחושש ממנה יתחזק בהתאמה.

איך אפשר להיות עם הפיצול האנושי הזה מבלי לחוש עייפות, מאבק או תחושה של תקיעות?

רבים, בייחוד אלה שלא עושים תהליך יבחרו צד: הם או יוותרו על המיניות לטובת ביטחון או יבגדו ויפרדו מבני הזוג תוך ויתור על תחושת הבית.

תהליך נכון הוא תהליך שיאפשר לשני הטיטאנים הללו להפסיק את המאבק ביניהם ולהתמקם בנקודת מבט חדשה נטולת אשמה.

יוג'ין ג'נדלין, אבי ה'התמקדות' כותב "הגוף שלך מהווה למעשה חלק ממערכת כבירה של כאן ומקומות אחרים, של עכשיו וזמנים אחרים, שלך ושל אנשים אחרים - למעשה, של כל היקום כולו. התחושה של להיות חי גופנית במערכת כבירה, היא הגוף כפי שהוא מורגש מבפנים".

זהו המקום בו ההתמקדות מציעה נקודת מבט חדשה לגמרי על הסיפור אבל כל טכניקה של הקשבה מנקודת מבט רחבה וללא הזדהות יכולה ליצור מהלך דומה.

עבורי, כשחזרתי לפיצול הזה בתוכי, הציטוט הזה יצר אפקט מופלא: אם יש בי קול שמכיל ידע היסטורי שמבקר וחושש ממיניות, כנראה יש בתוכי חלקים נוספים שאני לא מכירה עדיין, שמספרים סיפורים שונים ואולי אפילו נמצאים מחוץ לסיפור.

תפיסת העולם הזו איפשרה לי להתבונן על שני החלקים הנאבקים בי ולהבין שאני היא זו שמשתפת פעולה עם הסיפור שחוזר ומספר את עצמו דרכי לפיו

מיניות=פחד אשמה ובושה

חופש=סכנה.

ההסכמה לזוז הצידה ולא להזדהות עם שני החלקים שנאבקים בתוכנו, היכולת למצוא מערכת או קהילה תומכת לעבודת עומק עם כל נושא האשמה, יכולים לעשות שינוי אמיתי.

נוכחות רחבה ויציאה מההזדהות עם הסיפור יוצרים תנועה אל מקום המכיל ריבונות על המיניות שלנו ללא קרבנות או האשמה ולצידה, תחושה שאנו בטוחים.

הדרך לשם עוברת דרך ההסכמה לעמוד לצד הסיפור ולהקשיב באמפטיה לקולות שמספרים אותו.

משם מגיע ריפוי אמיתי על ציר הזמן.