Search
  • קטי קמחי

המרתף


הם בזוגיות כבר הרבה שנים, אבל ברובן הם לא מקיימים יחסי מין. זה לא קרה מיד, אלא בהדרגה ובשלבים.

היא רצתה פחות. בהתחלה יכלה להודות בזה רק בינה לבין עצמה, בהמשך היא גם אמרה לו את זה.

הוא ניסה לפתות אותה, לגרום לה להבין את הצורך שלו אבל היא, התכווצה למולו והרגישה מותקפת.

אצל רבים, המצב הזה נמשך שנים (כמובן עם מורכבות שונה) כשאל המערכת מתווספים דחיה ואשמה.

לרוב הוא חווה את הדחיה שלה וקורס לתוך חוויה בה המיניות שלו לא מקבלת מקום, הגבריות שלו נצבעת בצבעים של מקבץ נדבות והיחס שלו אליה משתנה: מהאישה בה התאהב, היא הופכת לסוהרת של המיניות שלו - לסמל של חוסר קבלה.

לרוב היא מנסה להישאר נאמנה לחוויה הפנימית שלה אבל מוצאת את עצמה מתחילה לקיים יחסי מין מתוך ריצוי. רגשי האשם מתפתחים אצלה לממדים מפלצתיים ואיתם האבל על המיניות שלה עצמה, הפרידה מגוף התשוקה שלה, ותהיות האם משהו דפוק בה מהיסוד.

חלקם יחוו את המצב הזה שנים. הוא יאיים במציאת פרטנרית אחרת ואולי גם יקיים, היא תפתח תהיות לגבי קיומה של הפרסונה המינית שלה ועדיין, הם יישארו יחד, יגדלו ילדים, יצאו, יסעו בעולם ויפתחו קריירה כשמתחת לפני השטח היותה אשמה הופכת לכרונית וחווית הדחיה שלו נהיית רקמה צלקתית.

מה מאפשר לנו לשאת את המצב הזה כל כך הרבה שנים ?

איך ייתכן שכל כך הרבה זוגות חווים אותו ועדיין נותרים קפואים ?

הרי אם הם היו חווים את אותם תסכולים או קושי בעולם המקצועי, ההורי ואפילו האישי, הם היו פונים לייעוץ, מדברים על זה או אוזרים אומץ ועושים שינוי. אבל, כשמדובר במציאות המינית שלנו, רובינו מרכינים ראש ומחכים שהמצב יהפוך בלתי נסבל על מנת לעשות צעד לשינוי.

כמובן שאין באמת תשובה לשאלה הזו אבל אני מוצא את עצמי נדהמת, בכל פעם מחדש, מהיכולת של המערכת המינית שלנו לשאת מינונים גבוהים כל כך של השפלה, כאב או חוסר סיפוק.

כשאני שואלת במהלך טיפול "למה אתם בוחרים להשאר יחד" התשובה היא ברורה: יש בזוגיות הרבה יותר מסקס ולפעמים, נעדיף להקריב את המיניות לטובת הקשר השלם.

זו לא החלטה מושכלת, אלא בחירה לשמור על הפורמט הזוגי ולשלם תמורתו מחיר שאנחנו מספרים לעצמנו שהוא נסבל או אפשרי.

בסוף, אחרי שנים של מצוקה משהו בינהם יישבר ואז, לרוב, זו תהיה היא שתגיע לטיפול עם שלט ניאון מהבהב מעל ראשה: אני אשמה / פגומה / פוסט-טראומטית - וצריך לתקן אותי.


לפעמים זה מרגיש כאילו המרחב המיני בתוכנו הוא כמו מרתף רגשי אליו נזרקים, לאורך השנים, כל הדברים איתם אין לנו יכולת להתמודד: ארגזים של אשמה, חלקים שבורים, זכרונות כואבים, טראומות, יחסים מפורקים, גוף פגוע.

כל אלה מונחים בערימות ומעלים אבק, ועד שהחולדות או הריח או מעבר דירה יגרמו לנו לפתוח את הדלת - נעדיף לא להציץ לשם.

תהליך של צלילה אל המקומות הללו הוא כואב כשאנחנו לבד או בתוך הלופ של השיח הזוגי, אבל יכול להיות מרתק כשעושים אותו עם מטפל מיומן -אחד שכבר סידר כמה מרחבים עמוסים בחייו ובעיקר, עבר דבר אחד או שניים עם המרתף האישי של עצמו.

הירידה במדרגות מכווצת, ובכל מפגש כמעט יעלה גם החלק שיזכיר לנו עד כמה פשוט ונוח להמשיך ולהימנע אבל, ברגע שמגיעים למטה, נפתח מימד חדש והחלקים הכואבים והאשמים שמונחים שם ירימו מבט מופתע וישאלו "מי, אני? אתה פונה אלי?? באמת ירדת עד לפה? אתה אכן מקשיב??"

כל כך הרבה שנים הם היו שם ופתאום קרן של תשומת לב באמת מונחת עליהם.


אצל כל אדם, או זוג המרתף מסודר אחרת, עמוס יותר או פחות, מכיל חפצים מטרידים יותר או פחות ואולי, אפילו נמצא דלת אל חדר פנימי נוסף שעכשיו הגישה אליו פנויה.

גם אני, שכבר מעל 10 שנים מסדרת את המרתף של עצמי, מוצאת פתאום על מדף עליון ארגז שלא העזתי לנבור בו או קורי עכביש חדשים שהשתלטו על פינה שלמה.


להתבונן למיניות שלנו בעיניים זו עבודה לחיים שלמים אבל, אשרי התת-מודע, האגן והזוגיות של אלה שמסכימים לבקר שם.


    השיטפון – יהודיה מרובע קווינס (מתוך מונולוגים מהואגינה)

"שם למטה? לא הייתי שם למטה מאז 1953. לא, אין לכך קשר לאייזנהאוור. לא, לא, זה מרתף שם למטה. מאד טחוב, דביק. את לא רוצה לרדת לשם, תאמיני לי. זה יגעיל אותך. זה חונק. גורם בחילה. הריח של הלחות והטחב והכל. פוי! איזה ריח בלתי נסבל. נדבק לך לבגדים.

לא, לא הייתה לי שם למטה תאונה. זה לא התפוצץ או נשרף או משהו כזה. זה לא היה כל כך דרמטי. אני מתכוונת... טוב, לא חשוב. אני לא יכולה לדבר בקשר לזה... מה פתאום בחורה נבונה כמוך מסתובבת ומדברת עם נשם זקנות על "הזה" שם למטה. אנחנו לא עשינו דברים כאלה כשהייתי צעירה...

היו לי חלומות פעם, על ברט רינולדס... היינו במסעדה ואז בדיוק כשהוא התכוון לנשק אותו, החדר היה מתחיל לרעוד, יונים עפו מתחת לשולחן – אני לא יודעת מה היונים האלו עשו שם – והשיטפון היה מתחיל ישר שם למטה. הוא זרם מתוכי. הוא נשפך ונשפך. היו בתוכו דגים, וסירות קטנות, ואז כל המסעדה התמלאה במים, וברט עמד שקוע עד ברכיו בשיטפון שלי, נראה נורא מאוכזב ממני בגלל מה שעשיתי...

אין לי יותר את החלומות האלה, לא מאז שלקחו ממני כמעט את כל מה שקשור לשם למטה. הוציאו לי את הרחם, הכל. הרופא חשב שהוא מצחיק. הוא אמר לי שאם לא משתמשים בזה, מאבדים את זה. אבל גיליתי שבעצם זה היה סרטן.

הכל מסביב היה צריך ללכת. מי צריך את זה בעצם? נכון? זה סתם זוכה להערכה מופרזת. עשיתי דברים אחרים. אני אוהבת תצוגות כלבים ואני מוכרת ענתיקות.

מה הוא היה אומר? זה לא כמו בן אדם שמדבר. זה לא ככה. זה הפסיק להיות דבר שמדבר לפני הרבה זמן. זה מקום. מקום שאת לא הולכת אליו. הוא סגור, מתחת לבית. הוא שם למטה. מרוצה?

74 views

לקבלת עדכונים ויצירת קשר

  • Grey Facebook Icon

אימייל: Katikimchi@gmail.com     |       טלפון: 052-6000909

© 2020 by Kati Kimchi.

  • Grey Facebook Icon