Search
  • קטי קמחי

בקשת העומק שבתוך ההתנהגות המינית


"התשוקה המינית שלי היא צורך אינסופי" אומרת ג. "צורך עמוק לחוות את עצמי כאחד עם הדבר, ולא להיות לבד לעולם... זו תחושה שיש במיניות, משהו שכל הזמן רק רוצה ורוצה ולעולם לא יבוא על סיפוקו"

"אני זקוקה לעונג" אומרת י. "מישהו שיקח אותי, שיתן לי עוד, ויותר… זה כמו הפרח מ'חנות קטנה ומטריפה' הרעב הזה לעוד. רעב אינסופי, מסוכן אולי, שלא ניתן להשביע אותו… רוצה לחקור עונג גופני שהוא מעבר לשגרתי ולמוכר משהו שיוביל אל אקסטזה רוחנית, אובדן שליטה והתמסרות טוטאלית…"


קל לפספס את בקשת העומק בתוך האש הזו אבל, אם מאטים טיפה, אפשר לשמוע את החלק של ג. שמבקש לא להיות לבד בעולם, ולהקשיב לחלק של י. שחש רעב אינסופי לתחושה של התמסרות.


אם מקשיבים לסאבטקט שבתוך המיניות, אפשר לשמוע איך חיים בה חלקים נסתרים כמו: כמיהה לחווית חיים שאנו לא מעיזים לבטא, רצון להתמזג, למצוא מקום והכרה, להתמסר, לאבד שליטה, לחוות עונג, תחושת ערך, חופש ביטחון וחיבור.

כל אלה הם רצונות אנושיים שחיים מתחת לבקשות המיניות שלנו. רצונות שאין סיבה שיהיו להם סוף או סיפוק. אלו הם צרכי הליבה שאנו זכאים להם כבני אנוש ושלצערינו, גדלנו לתוך מציאות שאינה מאפשרת לחוות אותם.

משפחה, סביבה ותהליכי התבגרות מלמדים אותנו לרסן את הצרכים הללו ולהתאים אותם לעולם אבל, בתוכנו, תמיד יהיה קיים צמא לחוות משהו מהתחושות להן אנו זכאים מעצם היותינו חיים בגוף אנושי: ביטחון, עונג וחיבור.


הערוץ המיני הוא מרחב בו הכמיהה הזו מספרת את עצמה באופן הצלול ביותר מעצם היותו קמאי וייצרי כל כך. לא אצל כולנו זה גם הערוץ המתאים לנוכחות וריפוי אבל, תמיד מעניין להקשיב טוב לכמיהות הבסיס האנושיות שנמצאות מתחת להתנהגות המינית.


בעולם היצירה, אמן שמתמסר לאמנות שלו, שנשאב כל כולו ליצירה, אובד בתוכה ומאפשר לטירוף לנבוע ממנו עוד ועוד, נחשב לאמן טוטאלי. החברה אוהבת להאדיר רגעים של אבדן האני בתוך החומר, הצליל או הטקסט, ונוטה להגדיר אותם כגאונות.

לעומתם, רגעים של תשוקה וטוטאליות בחיי המין, רגעים של התמסרות ליצר, לתנועה שמגיעה מתוכו, לרגש או לצורך - מייצרים גינוי.

התרבות בה אנו חיים מעניקה לגיטימציה לעונג מיני כזה שניתן להכיל אותו ולהבין את מהותו אבל כשגבולות ה'נורמלי' נחצים אנו נוטים להרים גבה.

קשה לי להאמין שאמנים טוטאלים היו זוכים לכינוי 'מכורים' - גם אם הצורך הרגשי שלהם בזמן היצירה חוצה גבולות נורמטיביים אבל כשזה נוגע למיניות, היצר והכמיהה נטולי השובע - אינם לגיטימיים.


הצורך המיני הוא ערוץ של רגשות קדומים. הוא המרחב בתוכו יכולים לנוע צרכים שלרוב, אינם זוכים להגשמה בעולם.

מיניות לא מודעת מייצרת מעגל של צורך-פעולה-גינוי-אשמה-צורך והיא באה לידי ביטוי במהלכים של הרס עצמי, מבוכה או התמכרות אבל, מי שבוחר בתהליך של חקירה רגשית דרך המיניות, יכול להפריד בין ההתנהגות המינית לבין הצורך שמבקש מקום: להכיר בכך שהמיניות מאפשרת קשר עם צורך עמוק במפגש, במגע, אינטראקציה, שיא שהוא פיזי אבל בעיקר רגשי.

עבודה רגשית עם מיניות מלמדת אותנו להתעניין עוד בצורך העמוק שמבקש הכרה ולהיות עם החלק שקל לו לבוא לידי ביטוי דרך התנהגות מינית אבל זוכה לגינוי שוב ושוב.


"אי אפשר לטפל במיניות בלי מגע" אמר לי אוהד פלא אזרחי לפני כעשור. אז, כשרק התחלתי את החקירה בקליניקה שלי, והבנתי עד כמה משמעותית העבודה הרגשית שמתאפשרת כאן, ביטלתי את דעתו. כיום, אני מבינה עד כמה חשובה העבודה גם עם הגוף הפיזי בעירום ובמגע, בסדנאות וטיפולים פרטניים. לא לכולם זה מתאים אבל לאלה שהרגש שלהם מבקש ערוץ ביטוי דרך המיני, זה המקום למרחב חקירה פיזי של הרגשי-מיני בתוכם.

בעיסוי יוני ולינגם ניתן להגיע אל חוויות עומק רגשיות דרך כאב ועונג, האמריטה מאפשרת פורקן רגשי מסוג מסוים, ישנו הבכי בזמן קיום יחסי מין, פריקה של כעס או אלימות, רגעי אקסטזה והתאהבות, עבודה עם שליטה וריסון - כל אלה מקבלים ערוץ של תקשורת ותרפיה דרך הגופני-מיני.

עולם התרפיה המיני שמותקף היום בגלל מטפלים/ות שחצו את הגבול ופגעו במטופלות/ים - הוא ערוץ חשוב לעבודת ריפוי מיני מסוג זה.

לצערי, המתקפה על המטפלים הטנטריים או השמאנים (דאקה/דאקיני), הם כמו התינוק שנשפך עם המים. נכון שיש סכנה בטיפול מיני רגשי שקשור במגע אינטימי בין מטפל ומטופל, במידה והמטפל לא נצמד לקוד האתי, אבל קשה לי להמעיט בחשיבות של הערוץ הזה.


כוח הריפוי של עבודה רגשית ופיזית בעולם מאפשר, בסופו של דבר, הכלה עצמית, מרחב לכל החלקים שלנו באופן מודע ובעיקר, תחושת ריבונות: זה לא הרגש העמוק, שנע דרך המיניות, ומנהל אותנו, אלא אנחנו שעושים מקום ובוחרים איך להתנהל עם כל זה.


239 views0 comments

Recent Posts

See All